פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

אצל בני בן השנתיים וחמישה חודשים הופיע מזה מס. ימים לפתע פחד גדול מאוד שאיננו יודעים מה מקורו,איננו יודעים ממההוא מפחד. אך שמנו לב שהוא מפחד מזרים, היום פחד לעלות על מגלשות בהם אנו מבקרים מידי יום, הוא אומר לי "אני מפחד? בלי להגיד ממה ספציפי. אומר הרבה במשך היום על הרבה דברים "אני מפחד?. בלילה בוכה ולא מוכן להשאר לבד בחדר ומבקש שנשאר איתו עד שיירדם.עד כה ישן במיטתו לבד ללא פחד. אנו מחבקים ואומרים לו שאנו שומרים עליו ולא הולכים לשום מקום אך ללא הצלחה. הוא בוכה ומשתנק מרוב בכי, יורד ממיטתו ונעמד בפרוזדור בו הוא יכול לצפות בנו לסלון.שוב אנו מחזירים אותו למיטתו וכך במשך זמן רב עד שנרדם מרוב עייפות. מה עושים???? אנו חייבים עזרה!!! תודה אפרת

שלום אפרת, עולמם של בני השנתיים-שלוש יכול להיות מאיים למדי, בעיקר בשל הקושי שלהם להבחין בצורה טובה בין מציאות לדמיון. יצורים אמיתיים מתמזגים עם יצורים פרי הדמיון, והופכים לדרקונים, מפלצות, נמרים ושאר יצורי פרא - שאינם מצייתים לחוקי ההיגיון. הם יכולים לגור מתחת למיטה, לארוב להם בגינת המשחקים, ואפילו בתוככי אסלת השירותים. יש אין-סוף ספרי ילדים, חלקם מקסימים במיוחד, העוסקים בפחדים אלה, ומסייעים לילד ולהוריו לעבד את החוויה בדרך יצירתית ולהתיידד עם הפחד. ברוב הגדול של המקרים, הפחדים הללו (שמעידים על התפתחות קוגניטיבית תקינה) חולפים מאליהם, הודות לנוכחות המרגיעה של ההורים, המשדרים ביטחון וזמינות. היענות מיטיבה, לעניות דעתי, היא כזו המכבדת את הילד ואת פחדיו, מכירה בהם ולא לועגת או מבטלת אותם. לצד זה, רצוי להימנע מרחמים או מניסיונות לפצות את הילד או להפליג בוויתורים (כמו למשל לאפשר לו לישון במיטת ההורים). הוויתור על הגבולות עלול להפוך, בבלי דעת, את הפחד לאמצעי להשגת פינוק יתר ושירותים מיותרים, ועלול לגרום להתמדה ואף להחמרה בפחדים. אני מציעה להמשיך בגישה המרגיעה שלכם. לאחר טקס השינה הקבוע הנהוג אצלכם (כמו למשל סיפור, שיר-ערש, חיבוק ונשיקת לילה טוב) תוכלו לשבת לצד מיטתו עוד זמן מה, עד שיירגע, אך להימנע משיחות מיותרות, מגע, אכילה ושתייה, וכל פעילות 'מתגמלת' אחרת. בהצלחה ליאת

בני בן 23-חדרו מבולגן מאד. מעולם לא החזיר דבר למקום. מיטתו מלאה בגדים שמסיר,מכווצים,לא תלויים. שולחנו -ערמות פריטים שסיים להשתמש בהם לפני כמה חודשים. מה עושים?

שלום אלי, תשובה מס' 1 (מליאת האמא):אם תמצאו פיתרון תשתפו גם אותי, כי יש לי אחד כזה בבית. תשובה מס' 2 (מליאת הפסיכולוגית): אם זה נורא נורא מפריע לך, אפשר פשוט לסדר במקומו מדי פעם, כדי לחסוך מריבות ועוגמת נפש. אם המטרה היא לחנך להרגלים נכונים (קצת באיחור, חייבים להודות), אפשר לנקוט בגישת התוצאה הטבעית - למשל, בגדים שלא יגיעו אל סל הכביסה לא יכובסו. או, חדר שמפוזרים בו בגדים וחפצים לא ינוקה (גם לא ע"י העוזרת). או, הכביסה הנקייה מקופלת בסלון ומי שאחראי להכניס אותה לארון זה הוא, ורק הוא. בדר"כ, שביתת הורים מהסוג הזה עושה את שלה, כי היא חוסכת מריבות, ומלמדת את הילד (טוב, בחור צעיר) שלבלגן שלו יש מחיר בלתי רצוי. גם אם בהתחלה הוא אפילו לא ירגיש בשביתה שלך, כשייגמרו לו הבגדים בארון וכשהחדר יסריח מלכלוך ובלגן, סביר להניח שהמוטיבציה שלו לשינוי תגדל. הבשורה הטובה היא שבסוף הם יוצאים מהבית... בברכת יישר-כוח ליאת

שלום, בשנים האחרונות היחסים ביני לבין אימי קשים מאד, חלק מהזמן עד כדי נתק. היא לא מכירה את ילדיי, ואמרה בפירוש שאינה מעוניינת לפגוש אותם במצב הנוכחי. הם, מצידם, בכלל לא יודעים שהיא קיימת. בתי הגדולה בת ה-4 התחילה להתעניין, ואף שאלה אותי מי זו אמא שלי. לא ידעתי מה לענות, והתחמקתי. מה כדאי להגיד לה ? האפשרות הקלה - שאמא שלי גרה רחוק ולכן אי אפשר לראות אותה. אבל אני מעדיפה לא להתחיל עם שקרים. לגבי האפשרות להגיד את האמת - אני לא רוצה שהיא תדע בכלל שיש אפשרות כזאת שאמא ובת לא ידברו :-( ואני בטח לא רוצה שהיא תדאג שמא יום אחד זה יהיה המצב בינינו. אפשרות אחרת - "היא מין אמא כזאת שמסוגלת לריב עם הילדים שלה, אבל אני לעולם לא אעשה את זה. (וגם לא האמהות של החברות שלך...)". לגבי האפשרות להתפייס עם אמא שלי - המצב מאד מאד מסובך, וזה לא עומד על הפרק כרגע. תודה, דפנה.

שלום דפנה, צר לי לשמוע על הנתק בינך לבין אמך, שבוודאי אינו קל לאף אחת מכן. אין לי ספק שנתק בין ילדים להוריהם לעולם ניתן לאיחוי, גם אם נדרשים לצורך כך משאבים רגשיים, סבלנות ואולי גם תיווך. בכל מקרה, מפאת גילה הצעיר של בתך, אפשר להרוויח עוד זמן, ולספק מענה מניח את הדעת גם מבלי לפרוש את כל פרטי הפרטים. אפשר להשיב ולומר ש"אמא שלי היא סבתא..., המתגוררת ב...., ובטח יום אחד את תכירי אותה". נסי להקשיב למה שהיא שואלת, ולהשיב באופן מאד קונקרטי וענייני. "יש סבתות שבאות לבקר ויש כאלה שלא" או "כרגע זה לא מתאים. כשיתאים לנו נזמין אותה" או "סבתא היא אמא שלי, וכשהייתי ילדה גרתי בבית שלה כמו שאת גרה איתנו. אבל כשגדלים, גרים עם המשפחה החדשה. גם לך פעם תהיה משפחה משלך, בעל וילדים...". החששות שלך מובנים לי, וגם אני בדעה שרצוי להימנע משקרים. אם תבחרי להמשיך את הנתק, תצטרכי להביא בחשבון את כל ההשלכות האפשריות שהזכרת, ולהתמודד איתן כמו עם כל אילוצי המציאות האחרים בחיינו.מסתבר שילדים מסוגלים ויודעים לקבל את המציאות, כאשר זו מוצגת להם באופן הנכון. כל דבר בזמנו. מאחלת לך שהעניינים ביניכן ייפתרו במהרה. חג שמח ליאת

שלום, יש לי שני בנים - 5 ו-2.5. הם לא משחקים אחד עם השני ולא מדברים אחד עם השני ולא עושים כלום ביחד. זה בולט ואנשים מעירים לי על זה. אני מתכוונת לזה שממש אין ביניהם התייחסות או מגע. לכל היותר הקטן קצת 'מציק' לגדול, זורק עליו איזו כרית, או מפריע לו לבנות לגו. הגדול מתעלם ומגיב לאחיו רק כשהוא ממש מציק לו. חשוב לומר שכל אחד מהם חברותי עם ילדים אחרים בני גילו, וגם סביב הגיל, גדולים יותר, קטנים יותר. רק אחד עם השני אין יחסים. זה סביר שיש שני אחים ואין ביניהם שום יחסים? הם אפילו, ככה נראה לי, מנסים להתנהל במרחבים נפרדים בבית, אפילו שהחדר שלהם אותו חדר. אחד למשל ישחק בחדר שלהם, אז השני ישחק בסלון. הם ינסו כל אחד לשמור על מרחב משלו. אני לא יודעת, אנשים קרובים אפילו מעירים לנו ואומרים שזה לא טבעי. האם לנסות לקרב בניהם במשחק משותף? כרגע אנו די זורמים את זה ואולי אפילו מעודדים את זה, במובן זה שנוטים לתת לכל אחד פעילויות ומשחקים שמתאימים לו: כמובן שהקטן לא יכול לעשות הרכבת לגו מסובכת כמו אחיו, ואת הגדול לא מעניין פאזל של 9 חלקים. וככה יוצא שמציעים להם פעילויות שמפרידות אותם. אני חושבת אולי כדאי לעשות יותר משחקים משותפים אבל יש ביניהם הבדל בגיל וגם באופי (הגדול רציני ולוגי והעולם מתנהל בראשו, הקטן שובב ופיסי, ומתעניין בעולם שבחוץ). מעבר לכך, יש קנאה ביניהם, למשל: הגדול מאוד שומר שהקטן לא יקבל משהו יותר ממנו (בדיוק שתי ופלים לכל אחד וכיוצ"ב), והקטן לפעמים מקנא ומתחיל לצעוק 'גם אני רוצה חיבוק' כשאני מחבקת את אחיו. אשמח לשמוע האם את חושבת שזה מצד בעייתי, ואם כן - איך ניתן לטפל בו. חשוב לומר שאנו לא גרים בארץ, ולא יכולים במקום שבו נמצאים לפנות לטיפול, וגם יש לזה עוד משמעות כי אנו יחסים מבודדים ממילא, הייתי שמחה אם היו בני מוצאים אחד בשני מקור לחום ולקרבה דווקא כי אנו כה רחוקים ממשפחה ומחברים.

שלום הדס, כמו שאת מציינת נכון, שני הילדים שלך נמצאים בשלבים התפתחותיים שונים, ולכן הצרכים שלהם שונים ואופי הפעילויות שלהם שונה. אני לא יודעת מיהם כל האנשים שמעירים לכם, ולמה את מאפשרת לזה לערער את הביטחון שלך. אחרי הכל, למה לתקן משהו שעובד טוב? אם שני ילדים שומרים על המרחב שלהם, מבלי לפגוע זה בזה, עסוקים במשחקיהם ובפעילויותיהם ומצליחים גם ליהנות מכך מבלי להיכנס לעימותים, קונפליקטים או תחרות - מה רע? חום וקרבה בין אחים לא תמיד מקבלים ביטוי גלוי, ולפעמים העדות להם מופיעה בהקשרים לא צפויים. את יכולה לנסות לעודד גם פעילויות משותפות, כמו אמבטיה משותפת, בריכת מים בחצר, עבודות יצירה יחד (למשל עבודה בפלסטלינה או צבעי אצבעות), או בילוי משותף בפארק המשחקים. תוכלי לנסות לתת לילד הגדול תפקידים הקשורים באחיו הקטן (לעזור להאכיל אותו, או לשמור עליו בחדר כאשר את נחה מנוחת צהריים). סוג כזה של 'משימות' יכול לקרב ביניהם וליצור חוויה משותפת שיש בה הנאה ועניין. איכשהו, אני לא מצליחה להרגיש דאגה ממה שאת מתארת. בברכה ליאת

שלום, בני בן 11.5 , בכיתה ו', לא מעונין ביצירת קשרים חברתיים. בגיל יותר צעיר (5,6) עוד היה הולך לחברים, אך כעת הוא ממש לא רוצה לצאת מהבית, מעדיף לשחק במחשב, לראות טלויזיה, ולקרוא ספרים. במפגשים שיש עם הכיתה, אנחנו רואים שהוא פופולארי, ילדים ממש רוצים בחברתו (הוא ילד שנון, חכם, חוש הומור - ילד מדהים!!), ילדים גם לפעמים מתקשרים אליו כדי להפגש, והוא לא מעונין. ניסינו להציע לו להצטרף לצופים, או לחוג ספורט קבוצתי - הוא לא מעונין. אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים בנקודה הוא "חייב לקחת את עצמו בידיים" בנושא החברתי. ביום כיפור למשל כל הבנים מהכיתה נפגשו יחד, רק הוא ישב בבית. הוא אומר שזה לא מפריע לו, אבל אנחנו מרגישים שכן, ובכל מקרה בגילו זה נראה לנו משהו קריטי..(שיהיה לו לפחות קשר משמעותי אחד עם בן גילו) אבל אנחנו לא יודעים מה לעשות.. האם יש מקום לדאגה? האם יש פתרון?

שלום רב, כמו שכבר נכתב כאן לא פעם, ילדים (ומבוגרים) נבדלים זה מזה ב'תיאבון' החברתי שלהם, ומה שמתאים לאחד אינו בהכרח מתאים לחברו. אתם צודקים בכך שקשרים חברתיים נחוצים לצורך התפתחות בריאה, אך מן התיאור שלכם לא עולה תמונה של בדידות חברתית, אומללות או מצוקה, אלא סוג של מינון-עצמי ובחירה. אני מסייגת את דברי ומציעה לבדוק אפשרות של חרדה חברתית (או אחרת), שעלולה להוביל לסוג של הימנעות והסתגרות. אם ההימנעות ייחודית בעיקר למצבים של יציאה מהבית, ואם מופיעות תגובות לחץ במצבים חברתיים - שווה להתייעץ עם איש מקצוע. אני רוצה להזכיר שכיום חלק גדול מהחיים החברתיים מתרחש דרך ובאמצעות הרשתות החברתיות ותכנות המסרים המיידיים (פייסבוק, מסנג'ר, איסיקיו, וכד'), וגם דרך משחקי רשת אינטראקטיביים. יתכן שמה שנראה לכם כמו הסתגרות עם המחשב, אינו אלא העדפה של מדיה חברתית אחת על פני אחרת. המשיכו לעודד אותו למפגשים חברתיים, אך ללא לחץ, מתוך עמדה מכבדת. אם אתם חושדים בקיומם של חרדה, מצוקה או דיכאון, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

גרושה שנתיים ויש לי בן זוג חצי שנה. לאחרונה הפגשתי אותו עם ביתי בעיקר בארוחות ערב שבת אצל הוריי. שאלה אותי שבוע שעבר מי זה שפתאום רואה כל הזמן שם. אמרתי שזה חבר. אשמח לדעת כיצד לתקשר אותו מולה. היום לא רצתה בערב ללכת לארוחה אצל הוריי ובתחושת הבטן מרגיש לי כאילו זה קשור לזה שידעה שהוא יהיה שם. נאבקתי מולה זמן רב וקשה כדי לגרום לה להצטרף להוריי. איך מתמודדים? תודה רבה

שלום שיר, אני מפנה אותך לכתבה נרחבת בנושא, שהתפרסמה במעריב, שלקחתי בה חלק. נדמה לי שעיקר הדברים קיבלו כיסוי שם. אנא, קראי את הדברים, ואם יישארו שאלות, את מוזמנת לכתוב עוד. הנה הלינק - http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/934/249.html?hp=55&cat=313 בהצלחה ליאת

שלום רב! בת 42 נשואה + 2 ילדים נשואה כ- 9 שנים. מתחילת נישואינו היו ביני לבין בעלי חילוקי דעות קשות.כגון חינוך הילדים.דאגה רבה מצדי לעניין האוכל של ילדינו ובעלי היה אומר שילדים יבקשו בסוף אוכל לאכול וכו . כשאני מעירה לבעלי על דברים מסויימים היה נוהג מיד לכעוס ולפעמים אף היה עוזב לבית אמו למס' ימים. בעלי נחשב כגאון(ללא אינטליגנציה רגשית כמעט) לדעתי. בני הבכור בן8.5 נחשב לילד מחונן. בעלי מכריח אותו ללמוד נושאים מסויימים אותם הוא יושב ומלמד אותו מדי יום לפחות שעה או שעתיים. אם אני מתערבת ואומרת לבעליל כי הילד עייף הוא אינו מוכן לקבל זאת כעובדה כועס מתרגז וכו. לדאבוני מלבד זה שבעלי מכריח את בני ללימודים אלו הוא לומד ממנו את ההתנהגות שלו. כגון בריחה מהבית, לענות בחוצפה ובזלזול וכו. אינני יודעת למי עליי לפנות. ברור לי שאיני יכולה לשנות את בעלי אך מה לגבי בני. אני לא מעוניינת שילמד ויחקה התנהגות גרועה שכזאת. אנא עזרתך. בברכה, שרית

שלום שרית, מעניין לראות, איך את ובעלך חושבים דומה (אולי יותר מכפי שנדמה לכם), ופועלים בדרך דומה: כל אחד מכם בטוח שההזנה שלו חיונית מאד להתפתחותו של הילד (את עסוקה באוכל, והוא בתוכן הלימודי), וכל אחד מכם מבטל את ה'מזון' שנותן האחר. הוא חושב שהילדים יכולים להסתדר גם בלי ש'תדחפי' להם אוכל בכוח, ואת משוכנעת שהילדים יסתדרו נהדר מבלי שאבא 'ידחוף' להם חומר לימוד בכוח. בפועל, כל אחד מכם משקיע השקעה מרובה בתחומו, וכועס על האחר. אני מציעה לך להניח לקשר של הילד עם אביו, ולהתמקד באופי היחסים בין הילד לבינך. אני מתכוונת לכך שתטפלי בדיבור המחוצף שלו כלפייך ובבריחות שלו מהבית כאילו "אין אבא", וכאילו שאת הדמות המחנכת היחידה. נסי לא להטיל את האחריות לדברים ה'רעים' על בעלך, ולפעול להכחדתם ממש כאילו היית חד-הורית. מול גילויי חוצפה וחוסר כבוד הגיבי מיידית, ודאגי לכך שבנך ייצא נפסד מהם. לתחושתי, הבעיות המשמעותיות עם האב הן שלך (כלומר, של שניכם), ולדעתי עליכם לטפל - לפני הכל - בקשר הזוגי שלכם, ובכינון יחס של כבוד הדדי, ועמדות הוריות קרובות שישקפו את אהבתכם ודאגתכם המשותפת לילדים. כל עוד אתם מנהלים מאבקי כבוד ומאבקי כוח המושלכים על הילדים, אתם פוגעים באיכות ההזנה שהם מקבלים מכם. אני ממליצה מאד על פניה לייעוץ אצל גורם מקצועי, ועד אז, נסי להימנע משיפוטיות וביקורת כלפיו, ולפרגן על השעות המשותפות לו ולילד, גם אם הוא נראה לך מעט עייף. מה את אומרת? ליאת

שלום, ראיתי שגם נתת עצות בבעיה שלי. יש לי ילד בכור בן 4 וילדה בת שנה. בני מאוד בוגר וחכם ולכל דבר יש לו תשובה בוגרת. הקושי שלי זה בעקשנות שלו. הוא מאוד עוזר מבין ונבון. הוא מתעקש כל היום לראות טלויזיה ואם אנחנו מעבירים לתוכניות של כ=גדולים הוא מתעצבן ולא יפסיק לילל ולבכות עד שנעביר לתוכנית שלו, בד"כ אנחנו לא נשברים. הוא מהחופש הגדול התתחיל להוציא מילים לא יפות דפוקה תסתמי וכדומה ואפילו מילים יותר מזעזעות. ניסיתי להתעלם אבל ז הגיע למצב שהוא פוגע באחרים או אטמר לסבא סבתא וקשה לי להתעלם ושאני כועסת עליו הוא צוחק וזה מרגיז יותר. אני לא יודעת באיזה דרך ללכת , גם אם אני מענישה לא לראות טלויזיה הוא אומר שהוא בכלל לא רוצה וכנ"ל ללכת לגן שעשועים. כל דבר חיובי שלו אני מאוד מחזקת. זה מאוד מתיש. הוא גם כל פעם מחליט שהוא מתחפש למשהו אחר לובש את הבגדים הפוך ובצבעים ספציפים, פה קצת שיחררתי אמרתי זה לא דבר עקרוני לדוגמא כמו מקלחת אבל שבחג הוא מתעקש על זה זה מאוד מציק לי. אודה על העזרה... גם בגן לפעמים הוא אומר לגננת שהיא לא מחליטה והוא עושה מה שהוא רוצה ואז יש שלב שהוא מתרצה כאשר הוא הופך להיות העוזר ואז הוא נירגע. ניסתי את שיטת הטבלה, את שיטת הפתעה כל יום.. זה לא ניגמר.. סליחה על הפניה הארוכה.. תודה

שלום אור, האם יש לו אבא או קשר עם גבר מבוגר אחר מלבד הסב? עדי

לא הבנתי את התגובה... ברור שיש אבא

שלום אור, ההתנהגות שתיארת אינה בשום פנים התנהגות "בוגרת", אלא תוצאה של פינוק-יתר והיעדר סמכות הורית או גבולות. הילד הקטן שלך מקבל זכויות והטבות של מבוגר, ובמקרים רבים מכתיב את ההתנהלות בבית, כולל מי יראה טלוויזיה ומתי. הוא משיג את מבוקשו באמצעות יללות או התנהגות תוקפנית, ובשני המקרים אתם מתקשים לעמוד מול דרישותיו. אין פלא שאת מותשת. כדי לעזור לבנך (ולעצמך), וכדי להחזיר את איכות החיים בבית כך שיהיה נעים לכולם, עליכם להבין - לפני הכל - שהמצב הנוכחי הוא מצב מזיק ומסוכן, שעלול לעלות לילד שלכם במחירים רגשיים וחברתיים. ילדים גדלים ומתפתחים בצורה מיטבית בסביבה המגינה עליהם, מציבה להם סייגים וכללים ברורים, סביבה המתנהלת ע"י ההורים והמבוגרים במשפחה, והמבטיחה יחס מכבדכלפי כל בני המשפחה, גדולים וקטנים. כאשר את מאפשרת לבן שלך, בן ה-4, להגיד לך "דפוקה תסתמי", הרי זה כאילו הסכמת למצב אבסורדי שבו אין לילד שלך אמא (או אבא, או סבא, או סבתא) שתשמור עליו, שתחנך אותו, שתעצור אותו כשהוא חוצה גבול, שתנחה אותו ותלמד אותו מה מותר ומה אסור בעולמנו. ילד שאומר לאמא שלו "דפוקה תסתמי" הוא ילד שמאמין שהוא החזק בבית, וההורים חלשים, מה שמשאיר אותו בודד מאד ומפוחד מאד. מסתבר שגם להעניש (או לנקוט בסנקציות יעילות) יש לדעת, וכשעושים זאת לא נכון אנחנו מסתכנים בהחמרה של המצב. כמו שאת מבינה בעצמך, העונשים שאת בוחרת אינם יעילים, והם לא מצליחים להביא לשינוי אמיתי. אני מפצירה בך מאד לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, שוכל להנחות אותך ולעזור לך לגייס את העמדה הנכונה מול בנך. הדרכת הורים, בניגוד לטיפול פסיכולוגי, מביאה בדר"כ לתוצאות מרשימות גם לאחר מפגש יחיד או מפגשים ספורים. בהצלחה ליאת

קודם כל תודה על התגובה. כאשר קראתי את תגובתך בעצם את הפירוש שלך לדברים ממש הזדעזעתי. הי לנו משבר כזה גם לפני כמה חודשים ואמרתי שאני פונה ליעוץ וממש היתי בקופת חולים ולקחתי טפסים והכול אבל אז פתאום חלף ושב שוב החודש. בעלי לא כ"כ מסכים איתי והוא אומר שילד לא רובוט וזאת התנהגות של ילד. אני יודעת שהבעיה היא גבולות אני רק יחדד ויומר שאם החלטנו שהעונש שלא יראה טלויזיה אנחנו עומדים מאוחרי זה גם אם הוא בוכה שעות כמו אתמול כיוון שלא דבר יפה אז אני מנסה לקחת אותו לפעילות אחרת- זה בסדר? גם כשהוא מבקש ממני משהו אני מסתכלת על צורת הבקשה ואם הבקשה היא כהוראה או דרישה אני מציינת בפניו שלא אענה לבקשתו עד שלא יבקש יפה ואז הו אמתקן את דרכו. הוא מתנצל הרבה ומבטיח ואף פעם לא מצליח לקיים ושוב מתנצל- האם עדיין ללכת לטיפול? אתמול גם בכה שעות כיוון שדרש ללבוש בגדים מלוכלכים ואני לא וויתרתי ואמרתי שלא נצא מהבית בסוף הוא התלבש איך שרציתי ולקח את הבגדים המלוכלכים בשקית.. יש לך דרך איך להתמודד עם הוא מקלל? להתעלם או להגיב? יש האומרים להתעלם. תושה שוב

שלום, יש לנו בן 9.ילד חברתי ולא מושפע מאחרים.לאחרונה יש לו חברים חדשים בגילו. גילינו שיש לו הרבה מילים סלנג גסות . לפני כמה ימים הוא סיפר לי ,שהחברים נוהגים להראות אחד לשני את הפין .ניסו גם להסתכל על פינו .הוא סירב. היום נודע מהוריו של חברו אחר, שהבן שלנו והראה לו את איבר מינו. דיברנו עם הבן , הוא אמר שזו היתה בדיחה בלי כוונה רעה. אבל אנחנו (אני ובעלי) ו מזועזעים מזה אני לא יודעת מה לעשות במקרה הזה . אשמח לקבל כל המלצה איך לפתור את הבעיה? לא כל כל רוצה שבני יהיה סוטה. לא כל כך רוצה שעניין יגרום לו לאבד חברים,להרגיש לא בנוח וכו'. תודה

שלום קירה, ההתנהגות המתוארת אכן בלתי ראויה, אך נדמה לי שלא מוכרחים להזדעזע. אפשר להסתפק בהסברים וחידוד הכללים: איברי המין (שלך ושל חבריך) נשארים מחוץ לתחום ראייתם ונגיעתם של אחרים, גם אם מדובר בבדיחה. הסבירו לילד שלכם שמה שמתחיל כבדיחה עלול לסבך אותו בצרות גדולות, ושבגלל הרגישות הרבה הקיימת כיום בציבור (בצדק!) מעשים של חשיפת איברי המין עלולים להתפרש גם כסוג של הטרדה או תקיפה. רצוי לזכור שמדובר בכל זאת בילדים, ואני רוצה להאמין שמדובר במעשה קונדס, כמו שהילד ציין. לכן, נסו לשמור על ענייניות, ולדבר איתו בלי לגלוש לדרמות מיותרות. חשוב שהמסר יובן, ועם זאת שבנכם לא ירגיש שביצע פשע נורא. חג שמח ליאת

שלום רב ליאת, בני בן 4.5 נכנס השנה לגן עירייה לאחר שהיה בגן פרטי וברצוני להתייעץ עימך לגבי הביטחון העצמי שלו שבסה"כ יש לו למרות עצם היותו ביישן. טון הדיבור שלו בדר"כ מאוד חלש וקשה לשמוע אותו,הוא מאופק, חושש מלדבר ונראה כי לא מביע לגמרי את רגשותיו/ דעותיו. בגן הוא משחק בעיקר עם חברו מהגן הקודם.כאשר ילדים מהגן פונים אליו הוא אינו עונה להם. הדבר מוכר לי גם במפגשים עם קרובי משפחה ,שכנים ,ילדים שאינו מכיר וכו'(נצמד אליי). במסיבת הסיום בשנה קודמת בגן השתתף בפעילות אך במצבים בהם כל הילדים שרו עם תנועות הידיים הוא נמנע מלשיר אלא רק שיתף פעולה בתנועות הידיים. פעם בשבוע הולך לחוג ספורט משתתף בפעילות אך אינו מפתח שיחה ואינו עונה לאף ילד אם פונה אליו. לדברי הגננת החל להשתלב ולהתקרב מעט לילדים נוספים,לא נראה כי שקט במיוחד היות ופעמיים לפחות ניסה להצחיק ולהשתטות במהלך הריכוז. היה מקרה ששיחק בגן לבדו ובנה מגדל, ילד פנה אליו העליב אותו כאשר אמר שהמגדל מגעיל, בני אינו ענה לו נשאר חנוק מדמעות עד אשר שאלו אותו מה קרה ופרץ בבכי. בהתקלות עם ילדים שהיו חבריו מהגן הקודם בגינה אף על פי שהיו חבריו הוא נמנע מלדבר עימם או לשחק איתם כאילו לא מכיר אותם.. ילד פיקח, חכם עם תפיסה מהירה. בבית לא תמיד ממושמע, די מפונק (לעזור לו להתלבש, לסדר את החדר וכו') ולעיתים לא מדבר יפה להוריו אנו מנסים לחזק את הגבולות. יש לו 2-3 חברים טובים אשר מגיעים אלינו או שהוא מוזמן אליהם ואיתם הוא משחק מאוד יפה והתנהגותו רגילה לחלוטין. אשמח על חוות דעתך בנוגע לדוגמאות שציינתי מעלה. כיצד נוכל לחזק את הביטחון העצמי שלו ואת הכישורים החברתיים? אני מבינה שיש ילדים ביישנים וזה בסדר גמור אך נראה כי בעתיד יתקשה להשתלב ולעמוד על שלו עם ילדים. בתודה רבה מראש

שלום רב, כמו שציינת נכון, יש ילדים ביישנים וסגורים יותר, המצליחים לתפקד היטב בסביבה מוכרת ובחברת אנשים קרובים. באירועים רבי-משתתפים או מסיבות, הם עשויים להישאר מעט בצד, וליהנות גם מהשתפות חלקית. מאחר שביישנות היא תכונת אישיות, אין הרבה מה לעשות איתה. בחוסר ביטחון, לעומת זאת, קל יותר לטפל, ואפשר לנסות גם ללא טיפול. ביטחון עצמי הוא היכולת לומר לעצמנו, בין השאר, דברים כמו "אני חזק, אני כשיר, אני מסוגל, אני יכול, אני מצליח, אני אהוב, אני מוצלח". כדי שילד יוכל לחשוב על עצמו במונחים כאלה (או קרובים לאלה), עליו להתנסות ולפעול, ולהשיג מידה של שליטה ויכולת בסביבתו. באווירה של פינוק-יתר, למשל, הילד פחות מתמודד, פחות עושה דברים בעצמו, ולפיכך יש לו פחות הזדמנויות לקשר בין כישוריו לבין תוצאות התנהגותו. בסביבה חסרת גבולות הילד מחמיץ את ההזדמנות להתמודד עם תסכולים, אכזבות, הפסדים וכישלונות, ואז - כאשר זה קורה מחוץ לבית - הוא מגיב בהפתעה, בעלבון ובבכי. לכן, הדרך הטובה לגדל ילד בטוח בעצמו, משלבת - לדעתי - בין הרבה תשומת לב, השקעה, אהבה והתפעלות, לבין הצבת אתגרים, דרישות וציפיות מהילד בתיאום עם יכולותיו, והצבת גבולות נאותה. נסו לשים לב לגילויים של אסרטיביות, החלטיות וביטחון מצידו, ועודדו אותם כל עוד אינם מתנגשים עם כללי ההתנהגות בבית. הזמינו את הילד להתנהג כבוגר, וכבדו את דעתו. זכרו שכאשר אתם מבטלים אותו או מתייחסים אליו כאל תינוק, אתם מחלישים אותו ולא מעודדים שינוי. אם לאורך זמן תרגישו שהבדידות החברתית שלו מחריפה ושקשה לו לשאת מצבים חברתיים או לפרש אותם נכון, אפשר יהיה לפנות להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. אחרי הכל, *זה* אף פעם לא מזיק. חג שמח ליאת

שלום, בן דודה שלי בן 4..כבר כמה פעמים קרה שהוא מזכיר את המוות..בעיקר את מותו..אומר "עוד מעט אני אמות".."אם אני אמות כבר לא יהיה "אני" יותר"..עליי לציין שהוא מדבר אל עצמו לפעמים..עומד על הכיסא במרפסת ואומר דברים כאלה..או בגינה..תוך כדי משחק..זה לא שמישהו מדבר איתו או פותח איתו את הנושא..לכן אמא שלו מודאגת... האם זה טבעי? האם עליה לגשת לייעוץ? תודה מראש.

שלום שרי, ילדים מודעים לקיומו של המוות מוקדם מאד, כבר בגיל הגן, ומבחינה זו אין משהו 'בלתי רגיל' או מפתיע בסיפור שלך. יתכן שהוא מגיב למשהו שראה או שמע, ואפשר לנסות לשאול אותו על כך ("אני רואה שאתה מדבר על המוות שלך. מה פתאום נזכרת בזה עכשיו?"). אפשר להשתמש בהזדמנות הזו כדי לתת הסבר ענייני ומניח את הדעת על המוות ("רק אנשים זקנים מאד מתים, ואתה עוד ילד קטן. יש לך המון המון שנים לחיות, והמון דברים ללמוד ולעשות. מי שמת לא מרגיש כלום, ואתה יכול להרגיש, לצחוק, לשמוח, וליהנות מכל מיני דברים"). כדאי לזכור שאם אנחנו, המבוגרים, מוכנים ויכולים לדבר על המוות בשלווה ורוגע, משהו מזה עובר גם לילדים, ורמות החרדה פוחתות משמעותית. בשמחות ליאת

בהמשך לבעיה ששיתפתי אותך בה בתאריך 11/9 בקשר לילד שלי שמעביר את האצבעות שלו על השפתיים ובתשובה שלך ביקשת שאני אתעלם אז אני במשך שבועיים רצופים התעלמתי וזה עוד לא עבר לו זה עוד החמיר מתי שאני אוספת אותו הגן אני נכנסת לכיתה הוא עם התנועה הזו, באמצע משחק הוא נעצר והוא עושה את זה , אם הוא עושה את התנועה הזו אז הוא לא בענענים בכלל אני חייבת לקרוא לו כמה פעמים עד שהוא ישים לב ויענה לי , בשבוע האחרון מתי שאני רוה אותו בתנועה הזו אני מנסה להסיח את דעתו מתחילה לדבר איתו לשאול אותו על הגן מבקשת ממנו להביא משהוא מנסה לדרבן אותו לעשות משהוא שהוא אהב השאלה שלי האם להסיח את דעתו זה עוזר וכמה זמן צריך להתעלם עד שאני אתחיל לראות תוצאות והאם יש מקום לפגישה טיפולית עם מומחה במצב הזה את שאלת תגובה שלך איך זה התחיל אני ילדתי לפני שלושה חודשים וגם הוא נפל וקיבל קה על השפה שלו השפה בלטה כלפי חוץ ואז הוא התיל למשש את הבליטה ואז התנועה השתדרגה עד המצב שהוא לא מפסיק רוב שעות היום אני מיואשת לעזרה ותקווה נא עזרת בתודהרבה רבה

שוב שלום, הנגיעה בשפתיים מספקת ככל הנראה סוג של הרגעה, ובמקומך הייתי ממשיכה להתעלם, ובוודאי לא מתייאשת. את יכולה להמשיך לנסות להסיח את דעתו כאשר הוא נוגע בשפה, אך יתכן שסוג כזה של תגובה מצידך (תודי שזו אינה התעלמות...) יגרום לו דווקא להמשיך. אחרי הכל, זה כמעט כמו המנורה של אלאדין: בכל פעם שהוא משפשף את שפתיו, אמא מופיעה ומתחילה להציע פעילויות מעניינות... התעלמות זו התעלמות, ואני מציעה להניח לזה גם אם זה ייקח מס' שבועות. את, כמובן, יכולה להגיע להתייעצות אצל איש מקצוע. זה אף פעם לא מזיק. בברכה ליאת

האם הדבר על מעיד על נטיותיו המיניות ??

שלום רב, התשובה לשאלתך היא: לא. חג שמח ליאת

אני אמא קצת מודאגת לילד מתבגר (12), ילד שדיי קשה להגיע אליו מבחינה רגשית. יש לילד לקויות למידה והפרעת קשב, אך הקושי הוא בעיקר רגשי כרגע. הייתי רוצה שיתחיל טיפול פסיכולוגי + הדרכה לנו ההורים ורצוי באזור חולון או בסביבה. חשוב לי שהילד יתחבר למטפל, ונראה לי מתחושה אישית שמטפל דווקא ולא מטפלת (אולי אני טועה). אשמח אם מישהו שיש לו נסיון טוב עם מטפל יוכל להמליץ.

שלום מיכל, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בברכת מועדים לשמחה ליאת

שלום רב, אני אם ל-3 ילדים: בת 6, בן 3 ובן שנה. אני נתקלת בסיטאוציות בהן בני מכה את בתי כאשר מעוניין בדבר מה, כאשר נאמר לו דבר שאינו מוצא חן בעיניו, ללא כל גילוי אלימות מצידה. אני מרגישה שהתופעה תופסת תאוצה ומעוניינת להפסיקה באופן מיידי. מה דעתך? ממה הדבר נובע?

שלום אפרת, גילויי אלימות אצל פעוטות משקפים בדר"כ שליטה מוגבלת בדחפים וקושי (נורמטיבי) בוויסות רגשות. ובמילים פשוטות: בגיל שלוש ילדים אינם יודעים להתמודד בהצלחה עם תסכולים ואכזבות, ולכן במצבי קונפליקט הם מגיבים בצורה דחפית ואימפולסיבית. כהורים, יש לנו תפקיד מכריע באימון הילד לשליטה והתאפקות. תחילה נעשה זאת בדרך של הסחת דעת, ובהמשך, נצפה ממנו להיות מסוגל להתמודד עם מנות קטנות של תסכול, ההולכות וגדלות בהדרגה, תוך שאנו מעודדים אותו לדרכי התמודדות לא הרסניות ולא אלימות. למשל "אנחנו רואים שאתה כועס על אחותך עכשיו, ומבינים גם מדוע. זה באמת לא נעים כשאומרים לך לא. אבל בבית שלנו לא מרביצים, ולכן אתה יכול לבכות או להתעצבן בחדר שלך, או שאולי נעשה עכשיו משהו אחר שיעזור לך להירגע". אפשר להציע פעילויות חלופיות שיסייעו בפריקת האנרגיה, כמו שק איגרוף, פעילות גופנית (ריצה, קפיצה), עבודת יצירה (ציור, פיסול בפלסטלינה), או פעילויות שיסייעו בהסחת הדעת ושיפור מצב הרוח (משחק כייפי איתכם, אכילת גלידה, צפייה משותפת בקלטת, וכד'). עשו הכל כדי למנוע ממנו להכות, אך אם הוא מצליח לפגוע בה (או בכם), הרחיקו אותו מכם, תוך שאתם מביעים הסתייגות ברורה מהמעשה, או הרחיקו את עצמכם ממנו להמשך הערב, כדי שיבין שהתנהגות אלימה גורמת לו 'להפסיד אתכם' למספר שעות. בהצלחה ליאת

שלום! בני בן שנה. נחשב לתינוק מאוד רגוע.. מאז שנולד- אינו מרבה לבכות ומרבה לחייך פשוט ילד טוב! לאחרונה התחילה אצלו תופעה של עצבנות, הוא בוכה בכעס, זורק דברים ונשכב על הרצפה. לציין שזה לא מתרחש כתגובה לזה שמונעים ממנו דברים אסורים או נוגעים לו בצעצועים אלה סתם כך באמצע היום, בעיקר בשעות הצהריים כשחוזר מהמטפלת. חשבתי אולי לא טוב לו אצלה אך זאת לא ההתרשמות שלי- הוא אוכל וישן היטב וכשבאים לקחת אותו הוא שמח וגם היא מדווחת שהוא בסדר גמור. אך כאשר אנחנו מגיעים הביתה הוא מתחיל לבכות וכל הנסיונות להרגיע אותו לא מצליחים. זה נמשך בסביבות חצי שעה- שעה ואז הוא נרגע אך גם במשך היום הוא נוטה לבכות יותר ואינו רגוע. האם זו התנהגות נורמלית? אים אני אמורה להגיב? כרגע אני פשוט מנסה להרגיעו- מחבקת אותו, מנסה להציע לו משחקים וכו עד שנרגע...

שלום שיר, לא ציינת כמה זמן הוא נמצא אצל המטפלת, והמידע הזה חשוב, כי לעיתים קרובות תגובות הנסיגה משקפות את משבר הפרידה מאמא, ולאו דווקא את איכות הטיפול שהוא מקבל בחוץ. אם השינוי בהתנהגותו חד ופתאומי, ואין גורם ברור אחר לו ניתן לייחס אותו, שווה לבדוק לעומק מה קורה אצל המטפלת. ככלל, תינוק שצרכיו מסופקים ונענים באופן מיטבי, אמור להיות רגוע ושבע רצון בדר"כ. לאור העובדה שעד היום היה חייכן ונינוח, הדבר מחייב התייחסות. בברכה ליאת

שלום רב, אנחנו מאיזור הקריות ומחפשים פסיכולוג ילדים לאבחון ילד עם צרכים מיוחדים. אשמח להמלצות:[email protected]

שלום מיכל, מקווה שיהיו לקוראי הפורום המלצות בשבילכם. תוכלו לבדוק גם עם רופא הילדים שלכם, שיוכל להפנותכם למכון להתפתחות הילד או למרכז אחר המתמחה בסוג הלקות הרלוונטי. "ילדים עם צרכים מיוחדים" הם קבוצה רחבה מאד, וכיום קיימות התמחויות ספציפיות כמעט לכל סוג של בעיה. השתדלו לצמצם את מרחב החיפוש שלכם, ולהתמקד באנשי המקצוע ה'נכונים'. בהצלחה ו...חג סוכות שמח ליאת

אנו מתכננים יום הולדת לביתנו בת ה 3 בפארק,ורוצים להזמין 35 בני משפחה (מבוגרים וילדים). האם גיל 3 מתאים לאירוע כזה? האם פעוטה בת 3 יכולה להכיל 35 איש שבאים לברך אותה? הייתי רוצה להבין האם אירוע כזה אכן עושה טוב עם הילדה, האם היא זקוקה לו, האם היא תחווה את זה ככיף. מבחינת החוויה של ההורים זה בסדר, אבל הייתי רוצה להתמקד בחוויה של הילדה. האם זה לא גדול עליה? אולי היום הולדת בגן מספיק ועדיף לחכות לשנה הבאה או אפילו לגיל 5? תודה מראש

שלום אריאל, לא בטוח שאני הכתובת להשיב על שאלתך, פשוט בגלל שאיני מכירה את בתכם, את "כתב היד" הרגשי שלה, ואת כישוריה החברתיים. עקרונית, אירוע כזה יכול להיות אסון, ויכול להיות חווייה נפלאה לכולכם. אם המוזמנים הם בני משפחה מוכרים ואהובים על בתכם, ואם היא (ואתם) מורגלים באירועים משפחתיים רבי משתתפים, איני רואה מניעה מחגיגה כזאת. אם, לעומת זאת, בתכם מסוגרת וביישנית, מפגינה קושי בסיטואציות בהן היא נמצאת במוקד תשומת הלב, ועלולה להגיב בזעף, כעס או בהלה - אפשר לוותר. אחד הגורמים בעלי ההשפעה הרבה ביותר על התנהגותם של ילדים קטנים, הוא התנהגותם של ההורים עצמם. אם אתם סבורים שאירוע כזה ישמח אתכם, יגרום לכם נחת והנאה (ולא לחץ היסטרי) אפשר להניח בזהירות שבתכם תגיב בדומה לכם. מאחלת לכם יומולדת שמח, בכל דרך בה תבחרו לחגוג. וגם חג שמח... ליאת

שלום רב, יש לי שני בנים בן 4.5 ותינוק בן 1.7 . הבן הגדול לאחרונה בוכה המון ,רוב שעות אחהצ בהם מבלים יחדיו הקטן חוטף לגדול כל דבר שהבן הגדול משחק איתו ואז הגדול מתחיל לבכות ברמות שלא הכרתי בעבר....על כל דבר הכי קטן במקום להתמודד מתחיל לבכות , חשוב לציין שגם הפרידה בבוקר בגן לא קלה וכרוכה בקושי מצידו , הקנאה בין הילדים מאוד גדולה ומורגשת .כל ניסיון שישחקו יחדיו נגמר במלחמה ,אודה לעצות כיצד להתמודד ***כמו כן מחפשת המלצה לפסיכולגית ילדים מומלצת שעובדת עם מכבי [email protected]

שלום רב, ראשית, מקווה בשבילך שתקבלי המלצות למייל הפרטי (רצוי שתוסיפי אזור מגורים) על מטפל/ת בילדים. עד שתגיעו לפסיכולוג, ברצוני להזכירך ששני הילדים שלך נמצאים בשלבים התפתחותיים שונים מאד, ולפיכך הכישורים שלהם והצרכים שלהם (חברתיים, רגשיים, מוטוריים וקוגניטיביים) שונים בתכלית. הציפייה שלך שישחקו יחד, יבלו יחד ויהנו בכל מחיר מפעילות משותפת - מעט לא ריאלית. הילד הבכור שלך אמנם 'גדול' ו'בוגר' בהשוואה לאחיו הפעוט, אך הוא עדיין ילד קטן הקנאי לרכושו ולצרכיו, וכהורים עליכם להשתדל לשמור עליו ועל מרחב המחייה שלו, גם מפני ההצקות של אחיו הקטן. העצה הכי טובה עליה אני יכולה לחשוב כרגע, זה להשתדל להזכיר לעצמך שבנך הגדול עדיין ילד קטן בעצמו, שזקוק לך, לחמימות וההגנה שלך, ושעלייך להתאים את הציפיות שלך ממנו לגילו וליכולותיו הרגשיות. בהצלחה, ומועדים לשמחה ליאת

שלום רב!בני בן שנה וחצי (אוטוטו)ילד מקסים,חייכן ,תקשורתי,נבון,פעלתן ואנרגתי מאוד.הבעיה המדאיגה אותנו מתחילה ברגע שהוא לא מקבל מה שרוצה באותו רגע או שלוקחים ממנו משהו שאסור/מסוכן.זה התחיל בסביבות גיל שנה פלוס. אז הוא היה זורק איזה צעצוע בכעס על הרצפה או מעיף דברים.בחודש האחרון הילד דופק את הראש (עם המצח) ברצפה,בקיר,בנו...הוא עושה זאת חזק,עד כאב ובכי.ניסינו בהתחלה להתעלם,ניסינו להגיד שאסור,להסביר לו שזה כואב ולא עושים ככה עם הראש,לקחת לידיים ולחבק חזק ולהרגיע..לצערי שום שיטה לא עובדת.הילד שלי פשוט פוצע את עצמו עד סימנים כחולים ושריטות עם דם.אנו מפחדים כבר מהתגובה שלו והלב פשוט נקרע מלראות אותו מגיב ככה.אודה לך מאוד אם תכווני אותי איך להתנהג נכון איתו(גם בזמן שהוא מתחיל עם הדפיקות).האם זה משהו שיעבור עם הגיל.?תודה מראש.

שלום אלה, הטחת הראש ברצפה, בקיר או בדפנות המיטה, היא תופעה נפוצה בקרב תינוקות ופעוטות, והיא באה בתגובה לתסכול וזעם או כדרך להירגע (עד כמה שזה נשמע מוזר). הילדים הללו, רובם ככולם, נשארים בריאים ושלמים למרות הסימנים הכחולים והפציעות השטחיות, ובכל זאת, כדאי לנסות לעצור את החבטות, או לדאוג להעביר את התינוק למקום בטוח ומרופד יותר. אחד הדברים שעלולים להחריף את המצב או לגרום לו להימשך, זה אופי התגובה שלכם. כאשר אתם נבהלים נורא מהתקפי הזעם שלו ומנסים להפסיקם בכל מחיר, התינוק לומד שמדובר בכלי רב עוצמה שחבל לוותר עליו. לכן, אני ממליצה לעשות הכל כדי לשמור על הילד מפגיעה עצמית, אך לא להיכנע לדרישותיו, ולא לוותר על מה שהדליק את המהומה מלכתחילה. לא קל, אני יודעת. אך זהו כנראה חינוך. שולחת לכם כוח ונחישות. וכן. זה יעבור בסוף. בוודאות. מועדים לשמחה ליאת

שלום. בני בן ה- 9 וחצי(הבכור) מלא פחדים. הדבר מתבטא בכך שהוא אינו הולך מהסלון לאמבטיה ללא הדלקת אורות במסדרון, כאשר הוא רואה משטרה למטה הוא מפחד, וכו. הדבר החמור ביותר הוא עם אשתי. מהרגע ששמע בשנה שעברה על ילד מכיתתו שאימו עזבה את הבית, אין הוא נותן מנוחה לאשתי. בכל ערב, הוא מחכה במרפסת לראות מתי אשתי מגיעה מהעבודה, מתקשר אליה כל הזמן, דואג מתי היא תבוא הביתה. כאשר היא יוצאת עם בתי, הוא שואל האם היא תחזור הביתה. כאשר אני הולך איתו לחוג, הוא דורש שאני לא אזוז, על מנת שיוכל לראות אותי כל הזמן, בבית הוא לא מוכן להישאר לבד ועוד ועוד. דיברנו איתו בכדי להבין ממה זה נובע וניסינו להרגיע אותו שלא נעזוב אותו אף פעם אבל זה לא עוזר. הוא כל הזמן מפחד. אף פעם הוא לא הלך לאיבוד! מיותר לציין שאשתי לא יכולה לעשות כלום ואפילו לצאת מהבית לבד היא לא יכולה(הוא לא מוכן להישאר איתי בבית ורוצה כל הזמן להיות צמוד אליה). אנו שוקלים לפנות לייעוץ פסיכולוגי. מה עושים?

שלום טל, הסיפור שלך מדגים איך לפעמים החרדה מתפתחת ומתרחבת עד שהיא הופכת באופן לא מודע לאמצעי שליטה של הילד על סביבתו. כרגע, הילד שלכם מנהל את הבית ולא מאפשר לאמו ולך חופש תנועה נורמלי. הוא, כמובן, לא עושה זאת בזדון, והחוויה שלו היא חוויה אמיתית של פחד ומצוקה. אך יש תמורה לאגרה... הפנייה לייעוץ בהחלט במקומה כאן, ואני מציעה לשקול (יחד עם המטפל) אפשרות של הדרכת הורים תחילה, ורק אם לא יהיה שיפור משמעותי, לשקול התערבות טיפולית עם הילד. בעיני, עדיף למצות תחילה תהליך של שינוי בגישת ההורים, ורק אם לא יעזור - טיפול לילד. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן הארבע התחיל לא מזמן גן חדש דו גילאי, במסגרת המאבק על מקומו מול הבוגרים הגננת אומרת שהוא מתפרע ומשתולל, וקרה שבעט או דחף ילד בכוח תוך כדי משחק, או בכוונה. איך נכון להגיב כאשר הוא מתפרע או מגזים בהשתוללות? הגננת בגן כעסה עליו מאוד לאחר שבעט בילד אחר, למרות שכלל לא היה ברור אם נעשה בכוונה או תוך כדי משחק משותף של שניהם. גם בבית הוא לעיתים אגרסיבי עם אחותו הקטנה או איתנו, ולמרות נסיונותינו לטפל בזה לא נראה שהוא מקשיב או לומד. גם כאשר אנחנו לוקחים ממנו דברים שהוא אוהב (זמן מחשב למשל) או כאשר הוא נאלץ לחזור הביתה מבילוי בגלל התנהגותו. מה עושים? תודה

שלום ליליאן, להשתוללות אלימה אין הצדקה בכל מקרה, גם כאשר היא נעשית מתוך משחק. כחלר מסביבה בטוחה שאנחנו מנסים ליצור עבור ילדינו, עלינו להבטיח מינימום איומים וסכנות בבית ובגן. לכן, הגננת צודקת כשהיא מטפלת ללא פשרות בהתנהגות אלימה, ואני מציעה לך לגבות אותה ולחזק אותה במאמץ לרסן את בנך ואת יתר הילדים המשתוללים בפראות. גם בבית, רצוי להביא לכך שבנך יבין שהתנהגות אלימה וחסרת גבולות אינה אפשרית. הסברים מילוליים אינם מספיקים, ואם את מציינת שבנך "אינו מקשיב", סימן שהוא למד שאפשר להתעלם מכם ומהמילים שלכם. גם סנקציות ועונשים חייבים להיות מידתיים, מיידיים, וקשורים ככל האפשר לאופי המעשה. כאשר את שוללת מבנך שעות מחשב, זה יכול להיות מכאיב עבורו, אך לא בהכרח יעיל כמעצב התנהגות. אני ממליצה לך להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני (ברוב המקרים ניתן להסתפק בפגישה אחת או שתיים) כדי ללמוד אסטרטגיות יעילות לטיפול במצבי קונפליקט, וכדי לבסס מחדש את מעמדך כהורה סמכותי. כל עוד הילד שלך מפעיל אלימות כלפייך, את נתפסת בעיניו כחלשה, חסרת סמכות, ומספקת שירותים. זו עמדה בעייתית שעלולה להוליד קשיים חברתיים ובעיות חרדה. פני להדרכת הורים. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי ילדה בת שנה ועשרה חודשים, לאחרונה עברנו בית ובעקבות המעבר העברנו את הפעוטה לגן חדש. הילדה נמצאת בגן החדש רק שבוע, אך מסרבת לאכול בכל הארוחות, מאכלים כי ידוע לנו שהיא אוהבת. היא גם גמולה מטיטולים ומסרבת לעשות פיפי בגן. כשאני איתה בגן היא אוכלת ועושה פיפי בלי בעיות. בנוסף היא מתעוררת בלילות מספר פעמים. אחרי שכבר למעלה משנה ישנה לילה רצוף. אני יודעת שהכל ביטוי למצב של חרדה שהיא חשה עקב טלטלות רבות בעולמה הקט. אבל מה לעשות ? כשהיא בבית אחר הצהרים היא מתנהגת כרגיל, אינה עצובה, עושה פיפי וקקי בלי בעיה, משחקת ושמחה. האם פשוט לחבק, לאהוב, לתמוך ולחכות שישוב לה הבטחון? או להיות איתה כמה ימים נוספים בגן?... אני צריכה עצה מקצועית. תודה.

שלום שני, גם להערכתי מדובר בתגובה למעבר, ואני מאמינה שהתיאבון יחזור כשהיא תרגיש 'בבית' בגן החדש ובבית החדש. אחרי סוכות, אני מציעה להישאר גמישים ומתחשבים, ולאפשר לה שבוע נוסף של הדרגתיות בשעות הגן. השתדלי לקחת אותה מוקדם יותר, כדי לקצר לה את זמן ההתמודדות. את יודעת, יש מי שמאמינים בשיטת ה'זבנג וגמרנו', לפיה רצוי "לזרוק את הילד למים" ולתת לו להתרגל בזמן קצר יחסית למצב החדש, ויש מי שמאמינים בגישת ה'צעד צעד', לפיה מוטב להשאיר את הסיטואציה נעימה ומזמינה ככל האפשר, ולהימנע מטראומות מיותרות. אני נוטה להאמין שאם יש ברירה, עדיף לנקוט בגישה הדרגתית, ולהתחשב בקצב ההתמודדות של הילד. כנראה שבכי וקושי הם בלתי נמנעים בכל מקרה, אך למרבה השמחה הם חולפים מהר, והילדים מסתגלים ולומדים בסופו של התהליך לאהוב וליהנות מהגן. מועדים לשמחה ליאת

בני בן ה-13, הוא בן הזקונים שלנו (אחיות בנות 27 ו-24).הוא ילד שקשה לו להעסיק את עצמו, הכל סובב אצלו סביב האוכל, אין לו גבולות הוא רוצה הכל עכשיו ומיידי. מדבר לא יפה. הוא תלמיד מצטיין אבל הוא ילד מאוד לחוץ, הוא פרפקציוניסט.הוא מקבל בלאק-אאוט לפני מבחן אבל מצליח בלימודיו. בסה"כ ילד מקסים, רגיש חברותי ואהוב. האם צריך לקחת אותו לטיפול? ואם כן,לאיזוה סוג? תודה.

שלום ענת, מי שאחראי על הגבולות בבית הם ההורים ולא הילדים, ולפיכך התלונה על ילד "שאין לו גבולות" אינה תקפה בעיני. ילדים מפתחים גבולות פנימיים לאור הגבולות החיצוניים שהוצבו להם מאז היו פעוטות. ילד שמתחצף, שמתקשה להעסיק את עצמו ולווסת את עצמו "חשוד" כילד מפונק מדי, שלמד להאמין שהעולם מתנהל עפ"י צרכיו ורצונותיו, ושהוריו הם מספקי שירותים המוותרים על צרכיהם ורצונותיהם לטובת אלה שלו. העובדה שהוא כ"כ מקסים מחזקת את כיוון המחשבה הזה, ויכולה לרמוז על כך שלא מדובר ב'פתולוגיה' חמורה (ככל שאפשר לקבוע ממרחק), אלא בפינוק ובעיית גבולות. אני מציעה להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, ולהתייעץ איתו האם יש הצדקה גם לטיפול פרטני. בהצלחה ליאת

הי הילדה שלי בת חמש (ויש לי עוד ילדה בת שנתים) בזמן האחרון רבה עם אבא שלה כל הזמן למשל בעלי לקח אותה לקייטנה בבוקר נפל לה הפלסטר מהפצע והיא נכנסה להיסטריה של בכי אז בעלי החזיר אותה הביתה וחיכה שאני אגיע הביתה ואקח אותה כל בדרך היא בכתה שאבא שונא אותה וכל הזמן רב איתה ואני מנסה להיות נטרלית ולהגיד לה שאבא אוהב אותה ובכל משפחה יש מריבות האמת היא שלי נמאס כל הזמן מהמריבות שלהם אני משתדלת לא להיות לידם שהבם ביחד אבל נראה לי שבעלי לא יודע להתמודד איתה ושם עליה המון סטיגמות כמו" את מתנה גת כמו תי נוקת....." וכל פעם שהיא בוכה הוא לא מתמודד עם המצב ביקשתי מבעלי שילך להדרכת הורים אבל הוא מסרב (בנוסף לזה הוא פוטר לפני כשבועים אז המצב שלו יותר קשה) אני לא יודעת מה לעשות ???????????

שלום רב, אתחיל מהסוף: הדרכת הורים טובה תמיד נעשית עם שני ההורים, גם אם נדמה לנו שיש הורה אחד שמתקשה יותר. כאשר את שולחת את בעלך "שיילך להדרכת הורים", את מכוונת כלפיו ביקורת ואשמה, ומגבירה את הסיכוי לכך שיתגונן ויתנגד. כאשר את אומרת "יש לנו בעיה, בוא נחשוב איך פותרים אותה", יש סיכוי טוב יותר לשיתוף פעולה. מעבר לכך, אני תוהה מדוע הוא החזיר את הילדה הבוכיה הביתה, ולא המשיך אל הקייטנה. האם הוא חשש שתבקרי אותו על כך? האם הוא מתקשה לסמוך על עצמו? האם את היית בתמונה ב'זמן אמת', ומה ביקשת ממנו לעשות? לפעמים, גם אם לא במודע, ההורה הסבלני והמסתדר, נהנה ממעמדו המיוחד ("היחיד שיודע ויכול להרגיע את הילד הבוכה"), והוא מתקשה לפרגן להורה האחר ולאפשר לו לפתור בדרכו את המצב. לכן, במקרה כמו שלכם, היה נכון יותר (בעיני) אילו ביקשת מבעלך להישאר עם הילדה ולקחת אותה לקייטנה בכל מקרה. אני חושבת שמשפט כמו "אני סומכת עליך שתסתדר איתה, אתה אבא שלה, ואתה מבוגר ומספיק יצירתי כדי להתמודד", היה יכול לעזור הן לטווח הקצר, והן לטווח הארוך. נסי להימנע מביקורת ושיפוטיות, ולחזק את בעלך ואת תפקודו כאבא גם אם הוא לפעמים מגושם ופחות יעיל. מקווה שהלחץ והדאגה יירגעו, שבעלך ימצא מהר עבודה, ושתצליחו להיאסף חזרה אל תוך שגרת הורות בריאה. גם הדרכת הורים זה רעיון מצויין, וכדאי מאד להגיע אליו מתוך תחושה שלשניכם יש מה ללמוד שם. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שהדברים קרו בעלי התקשר אלי משום מה תמיד שאחד הילדים בוכה הוא לא מתמודד עם המצב הטענה שהוא לא יודע מה לעשות גם שהסברתי לו מה לעשות הוא מפיל את האחריות אלי בעלי נורא מץתרגש מהבכי (הוא ילד יחיד ) או ממריבות בין האחיות

בשבוע באחרון ביתי בת ה11 הרגישה פעמיים לא טוב לפני ההליכה לישון-לחץ בחזה ונשימות מהירות עם הפרעות בנשימה.היא אמרה שהיא מרגישה לא טוב ושנחזיק אותה ונהיה איתה.תוך כדי שיחה-בשני המקרים הרגשנו שהתחושות שהיא מרגישה נובעות מפחד-בכלא אחד מהמצבים היה זה פחד ממשהו אחר שהעסיק את מחשבותיה.בשתי הפעמים נסינו להסביר לה מדוע הדבר ממנו היא חוששת הוא בעצם לא מטריד וישבנו איתה עד שנרגעה ונרדמה.כיצד עלינו לנהוג?האם צריך לקחתה לטיפול?

שלום מירב, יתכן שמדובר בהתקפי פניקה (התקפי חרדה חזקים, המגיעים עם או בלי טריגר נראה לעין), ובעיני שווה התייעצות עם איש מקצוע (פסיכווג ילדים קליני או פסיכיאטר ילדים. עד אז, הדרך בה נהגתם נראית בעיני טובה ויעילה: לשבת לידה ולהשתדל להרגיע, אך לעשות זאת מבלי לוותר על הגבולות ועל רווחתכם הנפשית (לא להזמין אותה, למשל, למיטתכם). נסו לעודד אותה להשיג מידה של שליטה גם בתוך 'התקף' חרדה כזה, ולהיות מסוגלת לחזור לפעילות במהירות, בכוחותיה היא. בעיני, אין טעם להוכיח אותה על כך ש"הפחד אינו הגיוני", מאחר שזה אופיין של חרדות. תיקוף, הבנה והכלה, יחד עם גבולות ושקט סמכותי מצד ההורה, יכולים למתן מאד את החרדות, גם ללא עזרתו של איש טיפול. ובכל זאת - אני מציעה להתייעץ, ליתר ביטחון. בהצלחה ליאת

אם זה לא קשור לפה אז סליחה, אני פשוט ממש רוצה לדעת.. אני רק בת 16 אבל אני ישמח אם בכל זאת תוכלי לעזור לי! אני.. איך אפשר לומר .. שונאת אנשים. פוחדת מהם .. אני לא רוצה להתחיל לפרט למה בדיוק .. אני חושבת הרבה על כמה העולם היה טוב יותר אם פשוט האדם לא היה קיים, אני כל הזמן חושבת איזה יופי היה יכול להיות אם כל בני האדם פשוט היו מתים, זה היה חוסך כל כך הרבה.. אני שונאת את ההרגשה של להיות לבד-אבל הרבה פעמים אני חושבת שעדיף ככה .. עדיף להיות לבד, ולפעמים אני מרחיקה את עצמי . יש לי הרבה חברים-אבל זה בעיקר בגלל שאני מכריחה את עצמי להיות חברותית, ולא להתרחק .. אני לא רוצה להישאר לבד, אבל אני גם לא רוצה שיהיו לידי אנשים .. זה קצת סותר, אני לא מבינה מה לא בסדר איתי! מתוך כל חבריי ישנם שניים או שלושה חברים שאני באמת נהנת איתם, וסומכת עליהם .. גם מסיבות אני לא סובלת ובמפגשים משפחתיים אני רק מחכה שייגמר. כשאני מכירה אנשים חדשים אני מפחדת, ממש מפחדת. אני קראתי קצת על מיזנתרופיה אבל אני לא ממש יודעת אם זה קשור אליי .. ואולי בגלל שאני צעירה זה יעבור?אני לא יודעת אבל אני מאוד מפחדת שהשנאה והפחד הזה יישאר בי לתמיד, אני לא רוצה להישאר לבד אבל אני גם מרגישה שאני מתענה כשאני עם כל חבריי.. כאילו אני לא רוצה אותם על ידי ..

שלום אריאל, מה שקורה לך עכשיו, אופייני מאד לגיל ההתבגרות, גיל בו משתכללות עד מאד היכולות הקוגניטיביות, ודברים רבים שחשבנו על עצמנו או על העולם, מתעדכנים ומשתנים. מתבגרים רבים מגלים לפתע, שאנשים שאהבו והעריכו בעבר, שוב אינם מעניינים ומושכים אותם כעת. הקריטריונים לבחירת חברים משתנים, וכך גם אופן ניהול היחסים שלנו, והדרכים בהן אנו מעדיפים להעביר את הזמן. מהדברים שכתבת קשה לאבחן במדויק מה קורה לך, והאם יש ברקע גם חרדה חברתית. להתרשמותי, כל עוד יש לך מספר חברות קרובות וטובות, וקיימת גם היכולת לבלות במחיצתן בנעימים - המצב לא קטסטרופלי. ניתן להעריך שבהדרגה תשיבי לעצמך את האיזון, ותצליחי ליישב את הסתירה שבין הכמיהה לקרבה ולקשר מצד אחד, לבין הצורך להתרחק ולשמור על עצמך מפגיעה, מצד שני. נסי לא להחמיר עם עצמך, ולבלות רק עם מי שנעים ומתאים לך. זה בסדר וזה ורמלי ליאת

שלום רב, אני אמא בת 44 אם לשלושה ילדים . הבכור בן 13 מאובחן בהפרעת קשה וריכוז מטופל בקונצרטה למרות השפעותיה החיוביות לרוב בני מתאפיין בהתנהגות חריגה . שעות הבוקר ההתארגנות לקראת בית ספר על פי רוב הם בלתי נסבלים הקימה קשה לו ולכן הא תמיד מוציא קיטור בצורה איומה על כל הסביבה מקלל בועט רוקע מחפש דברים ועד לרגע יציאתו מהדלת אני כבר עייפה מההיאבקות עימו. בני בסביבה אחרת ילד רגוע נינוח נוח לחבריו ולבריות בבית בשעות הבוקר והערב עת כיבוי אורות סיוט! שנים אני מתמודדים מול המרדנות והחוצפה שלו ללא הועיל אי אפשר לדבר איתו לגשת אליו לפנות אליו הוא תמיד חוסם אותנו ההורים לכל שאלה ולו הטריויאלית ביותר. אחד הדברים הכי קשים לנו הוא התעסקותו האובססיבית באוכל מאז היותו ילד קטן הקפדתי במזונותיו על מנת שלא ישמין הוא ילד לא שמן אך בהחלט עם נטייה להשמנה מה גם שהוא לא פעיל רוב שעות היום מול מסך המחשב נחזור לנושא האוכל הוא דורש ותובע סוג מסויים של מזון ואם אני לא מספקת את רצונו הוא עולב בי מתרגז טורק דלתות וכיוב הוא לדוגמא בשעות הערב יכול לבקש בצורה קולנית ביותר ולדפוק על שולחן תכיני כבד או תכיני חזה עוף גם אם יש אוכל מוכן הוא לעולם לא יחפוץ בו והוא תמיד ידדדדדרוש מזון אחר ברור שאני לא מרצה אותו אך זה מוביל למאבקים מתמשכים וגם שהוא נרדם לבסוף הוא מתעורר בבוקר והוא ממשיך את המאבק על אותו נושא ברור שמצבים כגון אלו נטלו את מירב כוחותינו ואנו מתקשים להתנהל בבית . בביתינו יש עוד 2 ילדים אחד בן 9 והקטנה בת 7 הם גם כן נחשפים למראות והתנהלות כושלת שלנו מול התנהגותו הבוטה. לאחרונה ילדינו האמצעי ילד מבריק ביכולותיו החל להבין את חולשותינו וגם הוא מנגח אותי הדמות המחנכת הראשית על אימת שגבולות מסויימים לא נראים לא כמו חזרה ויציאה מהבית הוא מגיע לרמות של השתלחות חסרת רסן כלפיי ואם עם הגדול החזקתי מעמד בשל הפרעת הקשב נתתי הנחות עם בני הקטן אני חסרת אונים פגועה מושפלת ולמעשה חשה בתחושה צורבת של עלבון וכישלון כהורה .זהו ילד שהשקעתי בו וטיפחתי אותו ואכן הוא ילד מיוחד אך שהוא יקום נגדי זה מבחינתי הקש ששבר את גב הגמל אני לא מתמודדת מול התפרקות הבית אני לא מתפקדת אני מוצאת את עצמי בוכה ושבורה לעיתים קרובות. חשוב לציין שאני מנהלת בית למופת ילדיי חיים בחממה אני מטפחת את מראם וסביבתם מטפחת ומעשירה את עולמם את כל יהבי שמתי בילדיי וכעת אני מרגישה מרוקנת נבגדת ומיואשת אין לי מושג מה לעשות עוברות בי מחשבות של לברוח מהבית כי קצתי ועייפתי ממלחמות עם הילדים ואני לא יודעת איך אני יוצאת מזה אנא עיזרי למצוא את המושכות ואת הסמכות ההורית אני חייבת לציין שאמצעי מוגבלים ואין אני יכולה לפנות לייעוץ פרטי אודה לך על כל עזרה ומענה . תודה מראש

שלום לולי, אני מעריכה את המאמץ שהשקעת כאן, בתיאור מפורט של הקשיים והבעיות, ועם זאת מודה שקשה מאד, ואפילו יומרני, לייעץ לך מכאן, ולעזור לך (כדברייך) "למצוא את המושכות ואת הסמכות ההורית". פסיכולוגיה של ילדים ומתבגרים, ממש כמו זו של המבוגרים, היא תחום התמחות רחב, שיישומו מתרחש על פני שורה של מפגשים, בהם מתגבשת הבנה טובה יותר של נסיבות חייו (מציאות חיצונית ומציאות תוך-נפשית) של הלקוח, ושל דרכים אפשריות לשפר את איכות חייו ואת חוויית העצמי שלו. כשמדובר בילדים, ה'לקוח' שלנו הוא לא רק הילד, אלא גם ההורים שמגדלים אותו, ומשפיעים ישירות ובעקיפין על עולמו הפנימי והחיצוני. בדברייך, את מתארת חוויה מתמשכת של תסכול, אצלך ואצל בנך כאחד, ודפוס תקשורת בעייתי ביניכם. מטבע הדברים המצב מסלים עם הכניסה לגיל ההתבגרות, ונראה שאצלכם (בגלל ההיסטוריה) הקשיים הולכים ומחריפים. אם לומר בכנות, במצב עניינים כזה, שבו את משדרת מצוקה ממשית, ייאוש וחוסר אונים, המענה אינו בעצה אינטרנטית, אלא בעבודה טיפולית רצינית, המכוונת הן לקשיים האורגניים של בנך (הפרעת הקשב) והן לאספקטים הרגשיים ולאיכות הקשר ביניכם. כאן המקום להזכיר שטיפול טוב אינו חייב להיות במסגרת קליניקה פרטית, אלא גם במרפאות ציבוריות או דרך קופ"ח. אפשר בהחלט למצוא טיפול טוב, מקצועי ומיטיב מבלי "לפשוט רגל", ולהיעזר עד מאד. אני ערה לכך שאני מאכזבת אותך, ולא נותנת לך עצות-בזק בפורום, ומקווה שתרימי את הכפפה ותפני לאיש טקצוע כדי ללמוד לעמוד באתגרים שמציבים לך ילדייך. בהצלחה ליאת

שלום, הנכד שלי בן 14 חודשים חובט בראש עם חפצים. בהתחלה מאד דאגנו והגבנו, ואז הסתבר שעדיף לא להגיב וזה פסק. לאחרונה הוא "דופק" את הראש בקיר או ברצפה. הוא עושה לעצמו ממש סימנים כחולים.ההורים שלו מוטרדים וכמובן שגם אנחנו. מה צריכה להיות ההתיחסות לעניין? הילד מפותח מאד יפה, מבין מה שאומרים לו, חייכן, התחיל ללכת,לא מדבר אך מוציא הברות. נשמח מאד לתשובתך.

שלום חנה, יש תינוקות או פעוטות שהטחת הראש בכוח מרגיעה אותם, ולפיכך כל מה שנחוץ זה לרפד את הקיר שלצד מיטתו ולהשתדל שישחק על שטיח. מעבר לכך רצוי באמת לא להגיב, ולהסתפק בהשגחה. אם ?תופסים? את זה בזמן אמת, אפשר להפסיקו ולנסות להסיח את דעתו ולהציע פעילות נעימה ומרגיעה אחרת. זה יעבור. בברכה ליאת

שלום גם הבן שלי היה עושה את זה פשוט לשים מזרן שידפוק את הראש שם וגם תלוי איך התגובה שלך כשהוא עוהשה את זה תהיי אדישה לא להגיב בבהלה ובצעקות להיות אדישה ולהגיד אסור זה רק גורם לו לעשות יותר ויותר למרות שזה מסוכן שיהיה בקירבה של שטיח גדול או מזרן מול הטלוויזיה זה מה שעשיתי זה יעבור לקראת גיל שנתיים הם פשוט לא יודעים לדבר ולהגיב כך הם מגיבים כחסרי יכולת הבעה.

שלום, ביתנו החמודה בת 3, מדברת מצויין מגיל מוקדם. לאחרונה התחילה לדבר כמו תינוקת במכוון, ובמקום לבקש היא מצביעה על דברים ואומרת "את זה את זה" או שמשמיעה קולות בזמן ההצבעה. היא ואחותה משחקות הרבה באמא ותינוקת ומשם היא מכירה את "שפת התינוקות". ברור לנו שזו תקופה שתעבור, ושהיא מבינה מצויין שקצת קשה להבין אותה כך. בגן לעיתים היא גם מתנהגת כך. כמו כן לאחרונה הפרידות בבקרים בגן קשות לה. האם יש דרך להקל עליה בתקופה הזו או להקל עלינו להבין מה היא רוצה. אנחנו נותנים לה הרבה אהבה ותשומת לב. תודה.

שלום רון, יש לא מעט ילדים שבתקופה מסוימת בילדותם מפגינים נסיגה להתנהגויות תינוקיות, בדר"כ כדרך (חיננית, גם אם לא מאד מתוחכמת) לזכות בתשומת לב וחמימות המופנות- לדעתם - לתינוקות רכים. לעיתים קרובות, הנסיגה הזו מעוררת אצל המבוגרים סוג של כעס, התנגדות או לעג, שמצידם מחריפים את תחושת הנזקקות של הילד, ומגבירים את הסיכוי להישנותה של ההתנהגות הבעייתית. כדי לשבור את המעגל הזה, אפשר להתעלם או אפילו לשתף פעולה בנדיבות עם הילדה, ולאפשר לה להיות תינוקת קטנה ברגעים בהם היא מבקשת זאת. לפעמים, דווקא תגובה פרדוקסלית כזאת, 'משביעה' את הצורך, ומביאה את ההתנהגות אל קיצה. בנושא הפרידות בבוקר, אני מציעה להמתין בסבלנות עד אחרי החגים, ואז לעזור לה בהדרגה לבסס תחושת אמון וביטחון בגן, מבלי שהרציפות תופר פעם אחר פעם בחופשת חג. בברכת חתימה טובה ליאת

חזרתי מפגישה בבית הספר(יועצת,מורה,מורה מתקנת ומנהלת בית הספר)דוחו כי בני בן ה-10 מתנהג באלימות (מעולם לא היו בעיות אלימות)מגיב בצורה קיצונית כלפי חברים, פורץ בבכי, מפריע למהלך השיעור .עשיתי מבחן טובה ואין לו הפרעת קשב וגם הצוות טוען שלא קשור להפרעת קשב אלא יותר בעיה רגשית. המערכת דורשת טיפול פסיכולוגי דחוף. למרות שהילד מטופל ברכיבה טיפולית ואני משקיעה המון בשיחות והלכנו להדרכות הורים. האם תוכלי להמליץ על פסיכולוגית באיזור ראשל"צ?

שלום שירלי, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך רצון שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

הי ליאת, יש לי בעיה להיפתח למטפלת שלי... כתבתי לך על זה כבר לא מזמן, אבל הבעיה שאני לא מצליחה לשנות את המצב הזה מאוד קטן ולא נותנת להם לראות עליי שום דבר...שום רגש... אז איך לעזאזל אני עושה את זה???????????? אני כן יכולה נגיד לספר לה דברים שקרו לי במהלך השבוע, אבל אני עושה את זה בצורה של דיווח, של העברת נתונים יבשים וטכניים... קשה לי מאוד להוציא מהפה שלי רגשות ועוד שיהיו קשורים אלי.. מגעיל אותי שאני בנאדם שצריך, שרוצה, שחסר לו בלב כל כך הרבה ושבתקופה האחרונה עצוב כל כך... ואם היא תשקף לי יותר מדיי איך אני מרגישה, אני אברח מהחדר..זה מלחיץ אותי בטירוף.. הקושי הזה אומר המון, אני יודעת... אבל מה לעשות???? קשה לי 'להכניס' אותה ללב שלי.. אני יודעת שלרוב האנשים לא קל להיפתח מהר ושזה לוקח זמן, אבל אצלי זאת הבעיה...העניין שצריך לטפל בו... ואת יודעת על הבעיות שיש לי בתקופה האחרונה ולצערי הדרכים בהן אני פוגעת בעצמי רק הולכות וממשיכות..אני באמת חייבת לתת לה לעזור לי... אבל איך, איך אני עושה את זה??? ליאת בבקשה תעזרי לי :(

חשוב לי לומר שכמובן העניין מדובר בנינו והיא יודעת על הקושי...אבל זה עדין לא עוזר לי

שלום מימי, טיפול הוא תהליך ארוך, ואחת הסיבות לכך קשורה לקושי לאפשר למישהו אחר נגישות לאזורים הפגיעים והכמוסים ביותר שלנו. הפנייה אלי, דרך הפורום, אינה מועילה לתהליך הזה, ועלולה אף להחלישו, בהיותה מאפשרת פיצול מיותר בין המקום שבו "אפשר" למקום שבו "אי אפשר". אחת המטרות של טיפול פסיכולוגי היא היכולת להתקיים בקשר גם כאשר אינו מושלם, וללמוד ליהנות מהטוב ובו זמנית לסלוח על הכשלים ועל מה שעדיין לא מדוייק. הפיצול הוא אויב גם כשמדובר בתפיסה שלנו את עצמנו. אני מאמינה שהיכולת לחוות את עצמך כטובה ורעה, חזקה וחלשה, יודעת ולא יודעת, יכולה ולא יכולה, *כאדם שלם* תחליש את הנטייה שלך לפגוע בעצמך בימים שאת מרגישה בתחתית. יש עבודה, ואני מעודדת אותך לרכז את המאמצים במסגרת המרחב הטיפולי שבחרת לך. שולחת לך עוד כוח ועוד תקווה ליאת

שלום ליאת , אני בת 18 ויש לי אח בן 11 . אני והוא נמצאים ביחד רוב היום בבית לבד כי ההורים חוזרים הבייתה רק אחר הצהריים. וככה היה מאז שאני הייתי בת 9 והוא 2 ,ויוצא שאני זאת שמגדלת אותו, אבל מאוד קשה איתו כי הוא לא מקשיב לי כמו שהוא מקשיב להורים ,אני צריכה חמש פעמים לבקש ממנו שיעשה מטלה כל שהיא כי כשאני מבקשת בפעם הראשונה הוא אומר "לא רוצה" או "אחר כך" ואלה דברים שצריך לעשות עכשיו ולא אחרכך והוא דוחה את המטלה לעוד שעה או אפילו שעתיים,ובזמן הזה אני מוצאת את עצמי רבה איתו על המטלה הזאת וזה מגיע לפעמים עד כדי צרחות איומות מצידו ובמקרים ממש קיצוניים אפילו למכות. ובגלל שאני יודעת כבר מראש שהוא ידחה את המטלה לעוד שעה למרות שצריך עכשיו ,אני צריכה לתכנן את הזמן ככה שיצא שהעכשיו שלי זה בעוד שעה בשבילו כלומר אם לדוגמא צריך שהוא יתחיל בשעה שלוש בצהריים אז אני לא אבקש ממנו בשלוש אלא בשתיים בצהריים וכשההורים אומרים לו שיעשה משהוא הוא מיד עושה את זה. המטלות הן מטלות בית כמו ניגוב אבק או שטיפת כלים וכ''ו ואנחנו עושים אותן בתורות יום הוא יום אני וזה אפילו היה הרעיון שלו שנעשה בתורות ולמרות זאת כשאנחנו נמצאים ביום שזה התור שלו אני צריכה להזכיר לו שיעשה את המטלות כי לבד הוא לא יתחיל . ואני מסבירה לו בהגיון למה אנחנו צריכים לעשות את המטלות האלה ולא כי סתם בא לי שהוא ישתעמם,אני מראה לו דוגמא אישית עלי שגם אני מסדרת בלי להתלונן למרות שגם אותי זה מאוד משעמם ואני מצפה ממנו לאותה התנהגות אבל הוא לא רואה את זה והוא אפילו אמר לי פעם שהוא חושב שאני נהנת מזה -ואני לא. אני עושה את זה כי חייבים. כל הריבים האלה על מטלות בית כל יום יוצרים ריבים וויכוחים ואפילו כעס מאוד גדול שנגרר גם לזמן שכבר ביצענו את המטלות ושכחנו מהן. רק איתי הוא מתנהג בזלזול כזה עם ההורים הוא לא ככה וגם עם החברים שלו או עם קרובי משפחה הוא גם לא ככה וזה מאוד מעציב אותי שרק אלי אחי מתנהג ככה. דיברתי על זה עם ההורים שאני לא מספיק סמכותית בשבילו ומה אני צריכה לעשות כדי כן להיות סמכותית ושהוא יקשיב לי מהפעם הראשונה כמו שהוא מקשיב להם מהפעם הראשונה אבל הם אמרו לי שאני זאת שלא בסדר ושאני אשנה את ההתנהגות שלי ולא הבנתי למה אבל בקיצור הם הוציעו אותי כאחות רעה ואני לא מבינה למה ומה אני צריכה לעשות כדי שזה ישתנה?

שלום נ', האחריות לחינוך הילדים ואכיפת כללי ההתנהגות בבית מוטלת על ההורים. לעיתים, אחים גדולים נדרשים 'לתת כתף' ולחלוק בנטל ההשגחה על הקטנים, אך עדיין, ההורים הם האחראיים הבלעדיים לחינוכם. אני מציעה שתתני להורייך לקרוא הודעה זו, שלי, או שתדפיסי אותה עבורם. חלוקת המטלות עפ"י תור היא הוגנת ומעשית, ונכון יהיה שכל אחד מכם יבצע אותה בזמנו, עפ"י מה שנכון לו. הסבירי להורייך שאי אפשר לגדל ולחנך ילדים בשלט-רחוק, ולפיכך הם אלה שיצטרכו לטפל בסרבנות/התנגדות/דחיינות של אחיך הצעיר, ולנקוט מולו את הסנקציות המתבקשות. הסבירי להם שבגיל 18 עדיין אינך יכולה למלא תפקיד הורי, ולכן את מוכנה להמשיך להשגיח על אחיך, אך לא להתעמת איתו סביב מטלות הבית. נסי להגיד את הדברים בשקט, תוך מתן כבוד להם ולאחיך, ואז יש סיכוי טוב שהדברים יישמעו ויטופלו. בהצלחה ליאת

אני אמא של רז בן 8. המחנכת שלו מספרת שהוא כל הזמן מתנדנד על הכיסא,לא מספיק להעתיק מן הלוח, לא מרוכז,מתנתק מן השיעורים, וכל הזמן צריך ךאסוף אותו שיתרכז בשיעור.מבחינת יכולות לימודיות: הוא מצליח מצויין במבחנים, נשלח לבחינות של מחוננים. הלכנו לבדיקת טובה ואחר כך לנויירולוג שאמר כי לרז אין בעיית קשב וריכוז אך לא שלל קשיים רגשיים. כיצד קשור קושי רגשי לבעיית קשב וריכוז? ואיך זה מפריע לריכוז?בבדיקה המדד היחיד שאינו תקין זה זמן התגובה. איך טיפול כמו רכיבה על סוסים יכול לשפר את הריכוז? הנויירולוג רשם לי בכל זאת רייטלין. האם יכול שיפור בעקבות התרופה? האם היא מיותרת? האם זה יזיק לו?

שלום אמא של רז, אם היית פעם מדוכאת, חרדה או עצבנית מאד (מי מאיתנו לא חווה רגשות כאלה מפעם לפעם), ודאי הבחנת שבמצב כזה אין סבלנות לכלום: אנחנו מתקשים לקרוא, מתקשים להקשיב לאחרים, לא בא לנו ללכת לסרט או הצגה, ולפעמים לא בא לנו אפילו לצאת מהמיטה. לימודים הם משימה מורכבת. כדי לתפקד בביה"ס אנו נדרשים להפעיל משאבי קשב, ריכוז, זיכרון, התמדה, ועוד. התפקודים הללו עלולים להיפגע בנסיבות שציינתי - ואז נקרא להם "קשיי קשב וריכוז ממקור רגשי", אך הם יכולים להיפגע גם ממקור אורגני (פגם מזערי במוח, זיהומים למיניהם, או גורמים אחרים הקשורים בגוף). הטיפול בריטלין יכול לשפר את טווח הקשב בכל מקרה, אך אם קיימים קשיים רגשיים רצוי לטפל בהם בנפרד, כדי לאפשר פניו?ת ומשאבים זמינים ללמידה. רכיבה על סוסים אינה תחום ההתמחות שלי, ועד היום לא ראיתי שהיא מחוללת ניסים או יכולה להחליף טיפול מקצועי תרופתי או רגשי. היא יכולה לתרום לשיפור הביטחון העצמי, לשיפור מיומנויות של שליטה, ולעיתים גם לשיפור מוטורי. בעיני, זה אינו תחליף לטיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי, אלא תמיכה בו. הטיפול בריטלין נמצא בשימוש עשרות שנים והוכח כיעיל ביותר בשיפור מיומנויות קשב וריכוז. ככל תרופה, יש גם לריטלין תופעות לוואי אפשריות (דיכוי תיאבון, כאבי בטן, ועוד), אך הן אינן הכרחיות, ותמיד אפשר לנוע בין תחליפים. אם הרופא רשם לכם ריטלין - הניסיון בהחלט שווה, ובוודאי שקיים פוטנציאל שיפור. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אודה על עזרתך. יש לי בן ובת בני 3. הילדה מאד ביישנית ומסוגרת מחוץ לבית. בבית, הכל נראה בסדר משתוללת ומתנהגת "רגיל"אך מדי פעם "נעלבת" ללא סיבה ניראת לעין ואחרי כמה דקות חוזרת לשיגרה. הילד מאד קשור אלי,מסרב להפרד בגן, למרות שהגננת אומרת שדקותיים לאחר הפרדה קורעת הלב - הל בסדר, בכ"ז אני מודאגת מהתלות הרבה שלו בי. אינו מוכן להיות בשום מקום למעט אצל סבא-סבתא בלעדיי. עלי לציין כמו כן שלגמרי אינו ממושמע וכל הדרים שניסיתי לא הועילו. אודה מאד מאד על עזרתך בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה , רווית

שלם רווית, המידע שמסרת מועט מאד ומוגבל, ולכן תשובתי תהיה כללית, ככל שאפשר דרך כאן. באופן כללי, היכולת להיפרד מההורה קשורה הן לגורמים הקשורים בילד והן לגורמים הקשורים בהורה. לעיתים קרובות, הקושי של ילדים להיפרד בבוקר, קשור לקושי דומה הקיים בהורה עצמו (גם אם לא תמיד במודע), ולאמביוולנטיות שיש לו כלפי המסגרת החינוכית, כלפי הילד, כלפי עצמו, ועוד. העובדה שהוא מתפקד היטב לאחר שאת עוזבת דווקא משמחת, ויכולה להעיד על כוחות וכישורי התמודדות טובים. יתכן שהבכי והתנהגויות התלות נמצאו (מבחינתו) יעילים כמפעילים אותך, ומובילים לפינוק, תגמולים וניסיונות פיצוי אחרים. בעיות המשמעת שאת מזכירה מחזקים את כיוון המחשבה הזה, ולכן אני ממליצה לך על הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים, באמצעותה תוכלי לרכוש כלים יעילים להתמודדות עם הגידול הלא פשוט של תאומים, ובכלל. את כמובן מוזמנת לדפדף לאחור בפורום שלנו (ובאתרי הורות טובים באינטרנט) כדי ללמוד עוד על התמודדות עם קשיי משמעת ועל הצבת גבולות נאותה ויעילה. בהצלחה ושנה טובה ליאת

אני עובדת, בעלי לא עובד אלא בעבודה של 5 שעות ביום אחר הצהריים עם ילדים ולוקח את הבנות שלנו לעבודה איתו. הוא אובססיבי אליהן, מחזיר אותן מהבית ספר, עושה כאילו יש להן סכנות כדי להיות "המציל"/"המושיע"/"המגן". כך הוא עושה גם לי. הילדות שלהן היא זמן רב עם האבא ביום. הן היו איתו 24 שעות ביממה בחופש הגדול, ובשאר ימות השבוע הן איתו 24 שעות איתו, חוץ משעות בית הספר, שזה אומר 18 שעות ביממה איתו. הוא אלים, אבל מדובב אותן להגיד שהן לא רוצות לבוא לאנשים. בסך הכל, הוא מטייל איתן, אבל הוא איתם כל הזמן גם בטיולים. הן נוסעות איתו באוטו, הוא מקלל נהגים בתוך האוטו, אבל כשנהגים ידברו איתו הן לא יאמינו כי הוא מדבר יפה. הוא קצת מתייחס אליהן רכוש שלו, האגו שלו נהנה שאחרים ידברו איתו לגביהן אחרת הוא יכעס אם הן ידברו או אם אחרים ידברו איתן, הוא רוצה להיות "המרכזייה הקובעת". ובאשר אלי, הוא החליף מספר סלולרי שלי, כי הוא פוחד שגברים ידברו איתי גם אם הם מהמשפחה שלו עצמו. הבנות שלי נקראות "הבנות של אבא", הואיל ויש להן קשר טוב איתו (שהוא דואג לו על ידי זה שהוא קנאי לזרים כאמור). השאלה שלי היא מה צפוי לבנות שלי מבחינה פסיכולוגית להיות ? איזה אופי יהיה להן כשהן "הבנות של אבא" עד גיל מאוחר ?

שלום מלי, תיארת מערכת יחסים שיכולה להתפרש כדאגת-יתר או השקעה, אך גם כרכושנות מסוכנת מחניקה ואלימה. הכל תלוי, כמובן, באיכות דפוסי הקשר, בתגובתן של הבנות, ובאופן שבו הן מתפקדות בסופו של דבר. אני מציעה לך לפנות לגורם מקצועי כלשהו (פסיכולוגית, יועצת ביה"ס, עו"ס) ולבקש חוו"ד בהתאם למידע שתמסרי. בעיני, חשוב מאד לפעול למידה של איזון, ולבירור כוונותיו ומניעיו של האב. במידה ומדובר בדאגת-יתר, חרדה או השקעה מרובה של האב, נדרשת הכוונה והדרכה הורית שתסייע לו להתאזן ולשחרר. אם, לעומת זאת, מדובר ברכושנות קנאית ובאלימות, יש לדווח לרשויות ולפעול מיידית לשינוי המצב. גם במקרה זה, הדרכה הורית יכולה לסייע, אך יתכן שבשל התנגדותו של האב תידרש התערבות של גורמי חוק. ולשאלתך - הילדים שלנו לעולם מושפעים מדפוסי ההורות שחוו בבית, והשפעות אלה יכולות להיות ארוכות טווח. באופן כללי מאד, קשר מיטיב ומדייק מצמיח ילדים עם ביטחון ואמון בעצמם, בזולתם ובעולם בכלל, בעוד קשר מחניק, אלים ולא קשוב לצרכים - עלול להוביל לבעיות רגשיות שונות, לדפוסים בינאישיים בעייתיים, ולהפרעות באישיות. בברכה ליאת

יש לי ילד בן 7 וחצי וילדה בת 4. אני מרגישה שהם לא סופרים אותי ואני דווקא כן מהאימהות ששומרת על עקרונות. אני ובעלי מאוד מנומבים ומאוד עוזרים ומדברים יפה וכו. אז איך זה שהם לא אומרים שלום לסבא וסבתא והם צריכים להתחנן אליהם שיגידו שלום ויתנו חיבוק. הם יכולים לצעוק לי מהסלון תבאיאי לי מים וכשאני אומר להם תבקשו יפה הם יגידו בבקשה אבל בטון מזלזל. אם אני באה לאסוף את הבת מהחברה היא תגיד לי: לכי למה באת? אני לא באה איתך וכו'. זה מאוד פוגע כיאנחנו משמשים להם דוגמה טובה והם לא מחקים אותנו. מה צריך לעשות או לומר שיביא להתנהגות שונה? אני חייבת לציין שניסיתי לדבר איתם בשקט ובהיגיון, ניסיתי לכעוס, ניסיתי לצעוק וזה לא עוזר. ניסיתי במקרים של הסבתא להגיד אומרים שלום לסבתא תנו חיבוק והם לא רוצים בדרך כלל ואני לא יכולה להכריח!

שלום שירה, כאישה ששומרת על עקרונות, אני מעודדת אותך לשמור על העיקרון החשוב של כבודך כאדם בכלל וכאם בפרט. למרבה הצער, בחינוך ילדינו להתנהגות נאותה, לא מספיקים הנימוס והדוגמא האישית (החשובים מאד כשלעצמם), ויש צורך לנקוט פעולות ומעשים. נדמה לי שנפלת לפח המוכר, ואת מבלבלת בין אהבה וכבוד לבין פינוק-יתר. אהבה והתחשבות נעשים מתוך עמדה של הדדיות וכבוד. פינוק, לעומת זאת, מתאפיין בשירותים מיותרים שאדם אחד עושה למען זולתו, בדר"כ ללא הדדיות, מה שעלול להוביל בסופו של דבר לחוסר כבוד, חוסר הערכה ואפילו לעויינות וטינה. הילדים שלך כבר גדולים, ויכולים לגשת ולשתות מים בכוחות עצמם, מבלי שיטריחו אותך בקריאות ובבקשות. הזמינות שלך כמספקת שירותים שלא לצורך, הופכת אותך למובנת מאליה, ופוגעת ביכולתם של הילדים לראות בך אדם בעל צרכים, רצונות וזכויות בבית. זוהי עמדה בעייתית מאד, ויכולות להיות לה השלכות שליליות על הילדים שלך בעתיד. כאשר את מלמדת את ילדייך שהם יכולים לדבר אלייך בחוסר כבוד, ועדיין לזכות באהבתך ושרותייך, הם מעתיקים את הדפוס גם לדמויות נוספות, כמו למשל אל סבא וסבתא. אני מציעה לא להכריח אותם להתנהג "יפה" לסבים, אך לדאוג לכך שהסבים לא יתנו מתנות וצ'ופרים למי שאינו מכבד אותם. המטרה היא שהילדים ילמדו שהתנהגות טובה מזכה אותם בתוצאות רצויות, בעוד התנהגות מזלזלת וחסרת כבוד תוביל לתוצאות שליליות מבחינתם. אני, כמובן, לא מתכוונת לעונשים או סנקציות שרירותיות, אלא לתוצאות 'טבעיות' ככל האפשר. למשל - מניעת דמי כיס או מתנות של הסבים, כל עוד ההתנהגות הלא מנטמסת נמשכת. נסו לא לדבר על כך ולא לאיים, אלא לפעול פשוטו כמשמעו. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי בן בגיל 9, בת בגיל חמש וקצת ובן בגיל 3. כרגע הגדול לב בחצי חדר והבת והבן הקטן חולקים חדר. אנחנו עוברים לדירה שזה 3 חדרי שינה ולכן יש אפשרות שלכל אחד יהיה חדר אבל אני מאוד רוה שחדר אחד יהיה חדר טלויזיה מחשב ומשחקים והשאלה שלי איך לחלק אותם. מאוד הייתי רוצה שהבנים דווקא יהיו יחד ולבת חדר משלה. כי לטווח הארוך זה נראה לי יותר מתאים מצד שני יש ביניהם 6 שנים הפרש. אפשרות שניה לתת לגדול חדר לבד כמו היום ולקטנים חדר ביחד כמו היום וכשיהיה מצב של "התנגשות" בין המינים להעביר את הקטן לחדר הנוסף בעצם. מה את אומרת? ודבר נוסף - האם לשתף בהחלטה את הילדים? אני יודעת שהבת רוצה להיות לבד ואני יודעת שהגדול לפעמים אומר שהוא רוצה לבד ולפעמים אומר שהוא רוצה קומותיים עם הקטן. מה עושים?

שלום גליה, את יודעת, החדרים הכי דינמיים בבית, המשתנים לאורך השנים מבחינת העיצוב והצרכים, הם חדרי הילדים. כמוכן שאין כאן "נכון" ו"לא נכון" מבחינה פסיכולוגית, וההחלטה צריכה להילקח לאור השיקולים המשפחתיים שלכם. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לך בעניין זה, היא לנסות להימנע מעיצוב מסורבל שיקשה עלייך לעשות שינויים בעתיד (כמו למשל מיטת קומותיים). בעיני, אפשר פשוט 'לזרום', ולתת לדינמיקה של הזמן והיחסים להכתיב את הבחירות, כל דבר בזמנו. חדרי משחקים הם משאלה של הורים מותשים, שמפנטזים על חדר בלגן אחד, שיאפשר סדר בחדרים האחרים. לא תמיד זה עובד בהתאם לציפיות, ולכן אורך החיים של חדרי המשחקים מוגבל למדי. כדאי לזכור גם את זה, בעיקר אם ממילא (בגלל הפרשי הגילים) חדר המשחקים ישרת בעיקר ילד אחד בכל פעם... ולסיום - אני חושבת שאם הילדים הם בסה"כ משתפי פעולה ולא מאד קפריזיים, אפשר ורצוי להתחשב בדעתם ורצונם, כאשר בכל מקרה אתם הפוסקים האחרונים. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום ליאת .יש לי ילדה בת 9 שנים פתאום לפנה חודש היא מעבירה את הידיים שלה על הגבות במהירות קמה פעמים ביום וזה לא יפה שכל קמה זמן תעביר אני מפחדת שהיא תתרגל .הערתי והסברתי שזאת התנהגות לא יפה אבל זה לא עוזר . (יש לה אח בן שנה וחצי שנולד אחרי 7 שנים ) אשמח מאוד אם תעזרי לי תודה .

שלום חנין, לא לגמרי ברור לי האם מדובר בהתנהגות ספונטנית שהפכה ל'עניין' בגלל ההערות שלך, או אולי ב'טקס' מפיג חרדה/לחץ (שנפוץ מאד אצל ילדים). בכל מקרה, אין טעם להמשיך ולהעיר לה. אני מציעה לנסות להתעלם מהתנועה הזאת לגמרי, ואם היא תימשך גם בעוד מס' שבועות באותה תדירות, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים, שיוכל לבדוק קיומה של הפרעת חרדה. בכל מקרה, אפשר לטפל גם בזה, וכרגע כל מה שנחוץ זה להוריד רמות מתח בבית. בברכה ליאת

חשבתי להתייעץ איתך על מה שקורה לי... יואב, בני בן השמונה, עובר תקופה לא קלה ולי זה קשה מאוד. הוא השתנה לי ...(בחודש האחרון) וזה לא קל. הבית שלנו לא נעים כרגע........ יואב לא מקבל מרות כבעבר וזה מרגיז. כמעט כל דבר שאני עושה מרגיז אותו ולא נראה לו והוא כל פעם אומר שאני אמא רעה. לדוגמא... אם אני קוראת לו לאכול והוא באמצע משחק, הוא יבוא ... אבל מייד יאמר שאני אמא רעה. אם אני אומרת לו לצחצח שיניים והוא לא רוצה - אני אמא רעה. אם הוא צריך ללכת לישון, אני אמא רעה..... אנ י מכינה אוכל והוא לא רוצה אותו ... אז אני רעה. זה כבר מוציא אותי מדעתי. כל דבר הוא מתוכח ובטוח שהוא צודק. הוא הפך להיות היפוכונדר כי כל דבר כואב לו... הגרון - כשהוא לא רוצה לאכול. הבטן - כשהוא לא רוצה לעזור. הוא אפילו מודד לעצמו חום מידי פעם... בשביל להיות בטוח אם הוא חולה או לא... היינו אצל הרופא ואין לו כלום. הסובבים אותי יכולים להעיד, אני לא לא ממש אמא רעה.... אני מקבלת הרבה מחמאות על כך שאני אמא טובה וסבלנית - הבית שלנו בדרך כלל שקט ונעים - מוסיקת רקע או מוסיקה בכלל - אני דואגת מראש שהכל יהייה מוכן - אוכל, בגדים ובכלל בזמן האחרון קשה לי... ולא מצליחה לרצות אותו. כיצד אני פועלת עכשיו : אני כועסת עליו ושולחת אותו לחדר...כעונש או לוקחת לו את האפשרות לשחק במחשב....יחד עם זאת אני מתעקשת על הדברים שלי - אני מחליטה מה אוכלים ומתי אני מחליטה שמצחצחים שיניים ועכשיו................. אבל הכל בכעס ובכי וזה מרגיז אותי. אני מבינה שאני צריכה להראות לו שאני שולטת אבל זה ממממממש קשה... לוותר? על דברים עקרוניים, קשה לוותר! הוא בגילו, לא יכול להחליט אם להתרחץ או לא, אם לצחצח או לא ומה לאכול ארוחת ערב ?לא???????????????????. ה צ י ל ו !!!! עכשיו הוא סיפר לי שהוא כתב במחברת בכיתה, יש להם כנראה יומן כזה... שאני אמא רעה. מה המורה חושבת עליי? גם בבית הספר הוא עושה דברים לא ברורים - הוא גזר את ההוראות, כדי לא לעשות חלק מהשעורים. הוא עשה ארבעה משפטים במקום שמונה - הוא מנסה לבדוק גבולות... קשה לי......... מה עושים??? תודה

שלום א', מעניין היה לבדוק איתך, מהם לתפיסתך המאפיינים העיקריים של אמא טובה. האם אמא טובה היא אמא שמתאמצת לרצות את הילד שלה? האם אמא טובה היא אמא שלא כועסת? אמא שפועלת בנחת לצליליה של מוזיקה קלאסית? האם לאמא טובה יש ילדים מושלמים שתמיד עושים את מה שהיא מבקשת? האם ילדים של אמא טובה תמיד אוכלים את מה שהיא מבשלת בלי עניינים? האם אמא טובה היא אמא שתמיד שולטת במצב? שולטת על ילדיה? ואם כבר יש אמא כזאת, האם את מוכנה להכיר בינינו? :-)))) זה כמובן נכתב בחיוך גדול, וכמו שאת ודאי מבינה, אני מאמינה שההנחות הללו אינן תקפות כלל וכלל. נדמה לי, עם זאת, שאת סבורה שלפחות חלק מהן נכונות, ונבהלת נורא כאשר בנך מערער על האיכויות שלך כאם. הוא כנראה למד, שהאמירה "את אמא לא טובה" משפיעה עלייך, פוגעת בך, ומערערת את יכולתך לעמוד מול רצונותיו ותביעותיו. זהו מצב בלתי רצוי. גם מצב של שליטת-יתר, עונשים ומאבקי כוח אינו רצוי. הורות טובה, לפחות כמו שאני רואה אותה, קשורה ליכולת לאהוב ולכבד את הילד, מצד אחד, וליכולת להכתיב את הכללים בבית מכוח סמכותנו כהורים, מצד שני. לכן, אני מציעה לך לנסות להגדיר מחדש (עם עצמך או עם בן זוגך) על מה נלחמים ועל מה לא. על דברים שאפשר להתפשר מתוך כבוד ורצון טוב אין טעם להיכנס למאבק. לעומת זאת, על דברים עקרוניים וחשובים רצוי להתעקש, ורצוי שההתעקשות תהיה שקטה, אסרטיבית ומכבדת ("אני מבינה שאתה באמצע משחק, וזה באמת יכול לעצבן שקוראים לך באמצע, אבל האוכל מוכן ואני לא רוצה שהוא יתקרר, ולכן אני מבקשת ממך שתבוא לאכול עכשיו. אני מבינה שאתה כועס וחושב שאני אמא רעה, ובכל זאת, אני מתעקשת שזה יהיה עכשיו. עוד כמה דקות, כשתסיים לאכול, תוכל לחזור לשחק"). מעבר לכך, נסי לא להיכנס לתוכחות, הסברים ונזיפות ממושכות. אני מאמינה שכאשר הוא יראה שהאיום "אמא רעה" אינו משפיע עלייך, הוא יחדל מזה. כמו בהרבה מקרים אחרים, גם במקרה שלך, אני סבורה שהדרכת הורים קצרה יכולה להועיל, ולעזור לך לרכוש כלים להתמודדות יעילה ולהיפטר מרגשות של אשמה או בושה באימהות שלך. בהצלחה ליאת

שלום רב, לביתי המקסימה בת ה 4 יש פחדים, סוג של בהלה מדברים מסוימים שהיא מפחדת שיתקלו בה, למשל כשאני מורידה אותה מהרכב או חוצה איתה כביש, היא תופסת את הבגדים/ יד שלי וממש נלחצת אם אני לרגע עוזבת לה את היד. היא חוששת שהמכוניות יתקלו בה. פעמים שהיא רצה או שמשהו מתקדם לעברה במהירות היא מפחדת שמא היא תיתקל בו. הייתה תקופה שהיא פחדה לעזוב לי את היד בקניון מכיוון שהעמודים הגדולים והמרצפות המנצנצות היו מבהילות אותה. מעט קורה שהיא נבהלת מרעש חזק מבחינת משחקים, ישנם מתקנים שמרתיעים אותה בהתחלה (קרוסלה, ללכת על רשת , להיכנס לחבית מתגלגלת...) אך עם הזמן היא מתרגלת ומשחקת. אני משתדלת לא להלחיץ אותה ולנסות להבין אותה ולעזור לה להתמודד עם הפחד הזה, ולא תמיד אני מצליחה. אשמח לדעת מה גורם לה לפחדים האלה וכיצד ניתן לטפל בזה תודה

טליה שלום ביתך המקסימה הינה בת ארבע בלבד. בגיל זה עדיין רוב הילדים אינם מסוגלים לאמוד מרחקים ואף גדלים בצורה מדוייקת. ילדתך מודעת מאוד לסכנות הן בכביש והן בקניון ובמתקנים אך קשה לה לאמוד אותן נכון ולכן היא מפחדת. כפי שאת אומרת אחרי זמן מה היא נרגעת ומשחקת (במתקני השעשועים) ואפילו בקניון היא כבר לא מחזיקה את ידך. תני לה הרגשה של ביטחון ולא של חשש אולי משהו לא בסדר איתה. אני מאמינה שזה יעבור . במידה ואת מאוד לא רגועה יתכן וכדאי לעשות בדיקת ראיה מקיפה, על מנת לשלול קושי בתפיסה החזותית או לקות ראיה כלשהי. בברכת שנה טובה ובטוחה אריאלה

שלום טליה, סליחה שדילגתי עלייך. זה היה לא במתכוון. למרבה השמחה, אריאלה הייתה כאן כדי לעזור. פחדי ילדו?ת פושטים ולובשים צורה לאורך ההתפתחות, בהתאמה עם השינויים הקוגניטיביים המואצים המתרחשים בשנים המוקדמות בילדות. ככל שהילד גדל, גדלה גם יכולתו להתייחס את העולם, להבין את מורכבותו, ולהכיר בסכנות סביב. כמו שאריאלה ציינה נכון, יש פחדים שמקורם במגבלות קוגניטיביות או תפיסתיות, ואפשר להוסיף גם את הפחדים שמקורם נעוץ בבעיות בוויסות התחושתי. בהחלט שווה בדיקה ואבחון גם אצל מרפאה בעיסוק. הבשורה הטובה היא שמרבית הפחדים הללו חולפים מעצמם, עם הגיל. עד אז, נסי להישאר סבלנית וזמינה עבור בתך, ולסייע לה לצלוח את התקופה הרגישה הזו בשלום. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

רציתי לדעת מה ניתן לעשות עם ילדתי אשר חרטה על זרועותיה,יש בהן שריטות רבות?

שלום רב, כדי לוודא שלא מדובר בניסיונות לפגיעה עצמית כדרך לווסת רגשות, מוטב לפנות להתייעצות עם פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים ובני נוער. בברכה ליאת

לליאת היקרה, שנה טובה ומבורכת לך ולבני ביתך, מאחלת לך שנת בריאות ואושר, שנה של המשך סיוע לנועצים, שנת מתן מענה תמידי ומקצועי כפי שרק את יודעת לעשות הכי טוב לדילמות וללבטים, שנה שבה תמשיכי לחזק בקרב הקוראים את החיובי ולראות את חצי הכוס המלאה, שנה אופטימית, מאירת הצלחות ורוויית נחת ושלווה. בהערכה רבה ובהוקרה אוהבת... האורחת הקבועה

שלום לאורחת הקבועה בפורום, תודה על הברכות והמילים הטובות. מתן התשובות בפורום אכן נעשה מתוך שמחה וברצון, אך מרוב השתדלות לעיתים הקצב איטי. למרות הכל, הגעתי בסוף גם אלייך, אורחת יקרה, ומודה לך שחיכית בסבלנות עד שסיימתי לטפס את המעלה הזה... ומחזירה לך ברכות - שתהיה השנה החדשה שנה של בשורות טובות, בריאות, התחלות חדשות, ובעיקר שמחה ועשייה יצירתית. המשיכי לבקר! שלך ליאת

בננו בן 9 מאז שהיה קטן היה לנו "קשה" איתו - לא שמע בקולנו, התחצף אלינו וכו', מציק לאחיו הקטן, וכו'. לאחרונה (שנה אחרונה לערך) - התדרדרות נוספת - לעיתים זורק לעברנו חפצים, משקר לנו בלי סוף, כאשר מענישים אותו על מעשיו (ללכת לחדר, לאסור עליו להשתמש במחשב וכו') - מאיים שיעזוב את הבית, יתקשר למשטרה, ואפילו יתאבד. כמו כן - בעבר בבית הספר - הכל היה בסדר יחסית, ובשנה האחרונה - מסתבך הרבה עם ילדים אחרים, וגם קצת מתחצף למורים. נשמח לעזרה/הכוונה לאיזה כיוון לפנות כדי לשפר את המצב

שלום לכם, ממליצה על פנייה לפסיכולוג ילדים קליני לצורך הדרכת הורים. קשה מאד לגייס עמדה הורית סמכותית ואסרטיבית מול איומים במשטרה או בהתאבדות. נדמה לי שאם תקבלו חיזוק ותמיכה שירגיעו את החרדה שלכם, תוכלו לעמוד טוב יותר מול התובענות של בנכם. פנו לקבל הכוונה ועזרה. בהצלחה ושנה טובה ליאת

ב-"הדרכת הורים" את מתכוונת להדרכה ביחד עם הילד, אם רק ההורים בלי הילד?

שלום, מחפש המלצה לפסיכולוג עבור ילד בן 9, באיזור תל-אביב. רצוי אחד שעובד עם קופ"ח מכבי. תודה מראש

שלום רב, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך רצון שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלו לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בברכת שנה טובה ליאת

הוא פרפקציוניסט. אם הוא מדביק משהו לא ישר, הוא מיד מציין "לא הדבקתי טוב", "זה לא טוב", ומנסה להוציא ולהדביק מחדש. אם הוא ממש קיצוני באותו רגע, הוא מבקש מאתנו להדביק, כנ"ל לגבי ציור שלא על פי שביעות רצונו (הוא מצייר מדהים), עיגול לא מושלם וכו'. אני ממש יכולה לחוש את חרדת הכשלון שלו. הוא קיבל מאתנו כל כך הרבה תמיכה מאז ומתמיד, וכל כך הרבה חיזוקים ועידוד, שאני לא יודעת מאיפה זה מגיע. עם זאת, לא הייתי מגדירה אותו כחסר בטחון, כי הוא כן בעל תעוזה והרבה פעמים לא חושש לנסות ולהתנסות בדברים חדשים.

טוב, זה כבר מחזק יותר את כיוון המחשבה השני שלך, שהתמקד בהתנהלות ההורית. יתכן שהילד שלכם חש את משא הציפיות שלכם, ופיתח דפוס של פרפקציוניזם משתק. גם אם כוונותיכם טהורות לחלוטין, כדאי לזכור שהתפעלות-יתר מחכמתו ומהישגיו של הילד, עלולה ליצור אצלו תלות באספקה שוטפת של תרועות ושבחים, ובעקבות זאת הימנעות מכל דבר שמסכן אותו בכישלון. נסו לחשוב על דפוסי עידוד ענייניים יותר, המדגישים את המאמץ וההשתדלות, ופחות את התוצרים המוגמרים שלו. בברכה ליאת

הי ליאת, מכל הסוגיות שהעליתי בפנייך עד כה, זו המטרידה אותי ביותר, מכיוון שהיא מלווה את בני מהיותו תינוק ועד היום ואני מוצאת בה קושי רב. בני בן שנתיים ו - 10 חודשים ומאז ומתמיד היה מפותח הרבה מעל לממוצע. מבחינה קוגניטיבית וורבלית הוא מתאים לבני 4-5 ומבחינה רגשית הוא מתאים, לדעתי, לבני גילו ואולי מעט יותר. בכל מקרה, גם בפן הרגשי, הוא מבטא את עצמו בצורה מאוד מדויקת וחדה וברורה המשאירה מעט מאוד מקום לספק. אני מתלבטת אם להגדיר את הבעיה כחוסר בטחון עצמי או ככישורים חברתיים מוגבלים, לכן אתאר כמה מקרים לדוגמא. אני כן יכולה לומר שבמקרים רבים הוא מאמץ התנהגות נמנעת, וזה כמובן מעציב ומטריד אותנו, ההורים (יש לנו גם תינוקת קטנה יותר שאינה כזו, כבר ניתן לראות זאת): גם בגן וגם בבית, הוא ידבר מיוזמתו על דברים שמעניינים אותו, ישתף, ילהג, ישחק משחקי מילים, ישתמש בחוש הומור וכו'. זה לקח זמן, כשנכנס לגן לפני כשנה זה לא היה כך, בעידודי ובתמיכת צוות הגן, זה התפתח. ועדיין, בכל הקשור למשהו פיזית, נניח לקום ולהדביק משהו על הלוח בגן, או לרקוד 0 הוא יסרב. הוא לא משתתף באופן אקטיבי בחגיגות בחגים בפני ההורים, הוא כן משתתף בחזרות. ברגע האמת - יושב בכסא, או מוצא לו איזה פריט איזוטרי ומתעסק בו. מציין הרבה פעמים "אני לא רוצה לרקוד", "אני לא רוצה לקפוץ" וכו'. כך גם בחוגים החיצוניים המגיעים לגן. הוא לא משתתף בתרגילים, הוא לא מלטף את החיות וכו'. מציינת שבביקור שלי איתו בגן חיות הוא כן ליטף, וכשאנחנו רוקדים איתו על השטיח בבית הוא מאוד רוצה להיות שותף ואכן רוקד. על אחת כמה וכמה במפגשים חדשים, כמו סיור מודרך לילדים, בהם כל הילדים נשאלים שאלות או מתבקשים לגעת בדבר מה, כולם נפתחים לקראת סוף הסיור ורק הוא לא מוציא מילה ואף פעם לא עונה על השאלה "איך קוראים לך?". כמובן שבפורומים מצומצמים או ביתיים הוא עושה זאת, אבל אם יש בני משפחה שהוא פחות מחובר אליהם, או פשוט הרבה אנשים - הוא שוב נמנע. בגינה, לעומת זאת, הוא מדבר הרבה פעמים עם ילדים זרים ואין כל בעיה. ולשאלות של הגננת במפגש הוא עונה ברוב הפעמים (כשאינו נשאל ישירות). אני מאוד לא רוצה שישדר מסר של חולשה (או יותר גרוע, שירגיש חלש ולא מסוגל) או של "אל תיגעו בי", ועם זאת יש בו משהו ייחודי ועולם תוכן עשיר ומורכב כל כך, שקצת הופך את העניין שלו במתרחש או בילדים בני גילו לסלקטיבי. יש לך עצה? האם אפשר בכלל לעזור בעניין? איך נדע אם זהו קו אופי או משהו בהתנהלות ההורית שלנו?

שלום לך, למרות התיאור המפורט שלך, אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף את מהות הקושי, ואולי בכלל אי אפשר להבין ממרחק, מי?ד שניה. ההימנעות מעבודות יצירה, מפעילות פיזית ומליטוף חיות יכולה להיות קשורה לבעיה תחושתית, ואני ממליצה לך לבקש אבחון במכון להתפתחות הילד כדי לשלול בעיה בתחום זה. אבחון מקצועי ומקיף יוכל לעלות גם על בעיות תקשורת, אם קיימות, ולהציע התערבויות מוקדם ככל האפשר. לא ציינת האם הגננת שותפה לדאגה שלך, וזאת אינדיקציה חשובה, בעיקר כשמדובר בילד בכור, כאשר ההורים עלולים ליפול בפח הציפיות הלא-ריאליות... אם הגננת דואגת גם היא, ההמלצה של אבחון במכון להתפתחות הילד הופכת רלוונטית אף יותר. ככלל, תמיד אפשר לעזור ולקדם ילד, גם אם ביישנותו היא תכונת אישיות. ועם זאת, יהיו המקורות לקושי אשר יהיו, לפעמים עלינו ללמוד לקבל את הילד שלנו גם אם הוא ביישן, נמנע, ומתקשה בנסיבות/מסיבות רבות-משתתפים. את ההתנהלות ההורית רצוי להתאים לאופי הקשיים של הילד, ולהגמישה בהתאם. בקיצור - יש טעם להתייעץ ולהיעזר, כי שינוי ושיפור בהחלט אפשריים. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום רב אני הולכת לפסיכולוגית שלי כבר קרוב לשנתיים. היא עזרה לי לאין שיעור ובזכותה יצאתי ממשבר לא קל ואני עומדת איפה שאני היום. בגלל החגים התורים שלנו השתנו קצת ושלחתי לה הודעה בנוגע לשינוי מועד תור, כנראה לא הייתי הכי מובנת ולאחר סבב של מספר הודעות היא התקשרה אליי שאסביר לה מה התכוונתי. כנראה כל אחת מאיתנו חשבה על תאריכים ושעות שונים ובאיזשהי נקודה היא צעקה עליי משהו בסגנון "תתני לי לסיים משפט/להשחיל מילה". בסוף השיחה הטונים ירדו והיא איחלה לי חג שמח אך אע"פ כן נפגעתי קצת. אני לא יודעת מה לעשות עם זה, מה אתם אומרים?

שלום רינת, אני מציעה לפתוח את הדברים שוב בפגישה הבאה ביניכן, ולשתף אותה ברגשותייך גם אם מדובר ברגשות שליליים. ברית טיפולית טובה נשענת על תשתית של אמון ופתיחות, ולכן מוטב לדון בתקרית וברגשות שהיא עוררה בך, וללמוד דרך זה (גם) על הקשרים האחרים שלך. זוהי אחת המטרות החשובות של הטיפול, אם לא ה?... בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום! אשמח להתייעץ איתך בנוגע לבתי. השנה היא נכנסה למעון, מסגרת ראשונה עבורה, עד היום היתה איתי בבית. יש לה אחות בת ארבע (לא יודעת אם רלוונטי). חודש עבר מאז כניסתה למעון ואין חדש. היא לא בוכה- היא צורחת בצורה היסטרית במהלך כל היום!! היתה רגיעה מסויימת לפני כשבועיים שבה היא היתה בוכה מעט פחות, אבל לאחר חופשת ראש השנה, כשנכנסו בבוקר לשם ועד השעה 10:40 (כשהגננת התקשרה אליי ) היא לא הפסיקה לצרוח בהיסטריות!!! כל הילדים כבר הסתגלו, רק היא בוכה ובוכה. בבית היא ילדת קסם, מדהימה, פיקחית, חכמה מאוד. אבל לא בגן. היום היא לא אכלה ולא שתתה שם בכלל. אני ממש מתוסכלת. הגננת הציעה לי פתרון- להחזיר אותה לגן רק אחרי חופשת סוכות וגם בהדרגה כמו בהתחלה, שעה,שעתיים, חצי יום.. אם זה לא יעבוד אני לא יודעת כבר מה אעשה.. אשמח לעזרה.

שלום יולי, ראשית, כל הכבוד לך שנשארת איתה בבית עד היום. אני מאמינה שעבור תינוקות ופעוטות לפני גיל שנתיים, הבית והטיפול האישי הם הדבר הרצוי והבריא ביותר. לפעמים, הסתגלות ממושכת וקשה למסגרת, משקפת סוג של אמביוולנטיות, מצד האם דווקא, כלפי הפרידה והיציאה מהבית. זה באמת לא קל למסור את הילד שלנו לידיים 'זרות', במיוחד כאשר עד היום הוא היה רק איתנו. אני מסכימה מאד עם הגננת שלך, ומציעה לנקוט מדיניות של הדרגה ככל האפשר. אם אינך עובדת עדיין, ואת יכולה, עשי זאת ללא חשש, וזכרי שהיא אינה "מפסידה חומר" או חריגה, ושההדרגתיות שאת מאפשרת לה אינה אלא המשך של ההשקעה שלך בשנתיים האחרונות. גם הילדים העקשניים ביותר מצליחים בסופו של דבר להסתגל למסגרת, וליהנות מיתרונותיה. אל תדאגי במיוחד מעניין האוכל. גם זה יגיע, ככל שתרגיש שם "בבית". שבה ומזכירה לך, שככל שאת עצמך תהיי שלמה ונותנת אמון בצוות הגן, כך יחלחלו השלמות והאמון גם אל ילדתך. עוד קצת סבלנות. שנה טובה ליאת

שלום, הבן שלי בן 2.4 וכבר הפסיק עם חיטולים מעל חודש , עושה יפה מאוד פיפי בשירותים , יש לציין שגם לבד עולה על שרפרף, כמובן ישנם פיספוסים מידי פעם אבל הרוב הגדול בשירותים, גם בגן הכל בסדר בעיניין הפיפי (גם לא עושה בלילה קם עם טיטול נקי ועושה בבקור בשירותים)אבל עיניין הקקי שונה לחלוטין, הוא פשוט עושה בתחתונים ומודע לכך, אומר קקי רק אחרי שעשה ואין לו שעות קבועות שלפיהן אני יכולה לעקוב אחריו...(* באופן מוזר יש לו נטייה לעשות בגן ציבורי אחרי שעלה על סולם המגלשה , לא יודעת מה זה אומר אולי צירוף מיקרים??) אני לא יודעת מה לעשות כי אני לא רואה מגמת שיפור בעיניין, גם אם אומר קקי ועדיין לא עשה יושב שניה ואומר שאין לו ויותר מאוחר עושה בתחתונים. הור יודע שעושים בשירותים או בסיר אבל פשוט לא מעוניין, גם בגן אותו סיפור תמיד בתחתונים. מה עליי לעשות .... ילד מאוד נבון וחכם איך עלי להתמודד עם עניין זה ? אודה על תשובתך ...שבוע טוב .

שלום רב, תהליך הגמילה הוא תהליך שאורך זמן, והוא בהחלט יכול לאתגר גם את ההורה הסבלני ביותר. מאחר שהקקי בדר"כ אינו 'בורח' כמו הפיפי, והילד יותר בשליטה על היציאה שלו, סביר להניח שהסירוב שלו לעשות את הקקי בשירותים קשור לרתיעה כלשהי או פחד שעדיין לא עמדת על טיבו. לעיתים זה קשור לתחושת גועל ודחייה, לעיתים לתחושה של אובדן חלק מהגוף, ולפעמים פחד מהאסלה. נסי להציע לו סיר במקום שירותים, ולנסות להבין מה מקור הרתיעה שלו. עד אז, הישארי רגועה ככל האפשר, המשיכי להציע לו ישיבה על הסיר בשעות קבועות, ולצ'פר אותו הדברים נעימים כשהוא יושב (אל תושיבי אותו למשכי זמן העולים על מס' דקות, כדי שזה לא יהפוך לסיוט עבור שניכם), ונצלי גם הצלחה חלקית לחגיגה קטנה של התפעלות ושבחים. זכרי שהוא עדיין קטן, וסלחי לו על הפספוסים. אחרי חודש עוד מותר לו... ממליצה לך לחפש באינטרנט מאמרים וכתבות המדריכים את ההורה, צעד צעד, איך לקדם נכון את התהליך במינימום נזק. בהצלחה ליאת