פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

בני בן 5.6, מתלבטים אם לבצע מבחן אינטלגנטציה, ילד רגיש וסקרן, אינו מתעייף מבקלות מבחינה פיזית, מסרב ומתקשה לישון, כל תחום או חוג שמכניסים אותו הו תמיד מבריק (מוסיקה, אנגלית, שחיה), מגיל 4 יש לו יכולת לחשב (פלוס ומינוס) ברמה גבוהה, עשרות מאות ואלפים במהירות, (יודע איזה מספר בא אחרי מליון מאה תשעעים ותשע, לדוגמא)..בעיקר יכולת בחשבון, כותב וקורא ברמה טובה. נשמח לקבל עצתך.

שלום רים, יש טעם באבחון ובירור רמת האינטליגנציה כאשר יש שאלות לגבי תפקודו של הילד או כאשר עולות שאלות הנוגעות להשמה במסגרת מיוחדת. אם מטרת האבחון היא הכנסתו למסגרת מיוחדת למחוננים, יהיה עליכם להתעניין בהנהלת המוסד המיועד ולשאול בעצתם. משרד החינוך מספק מענה למחוננים החל מכיתה ג' או ד', ולכן הסריקה והאיתור מתחילים בדר"כ בכיתה ב'. אני סבורה שאפשר לחכות עד אז, ובינתיים להשקיע בהעשרה מגוונת ככל האפשר (חוגי יצירה, אמנות, תנועה), וחשיפה לתחומי עניין מגוונים ולא שגרתיים. אבחון הוא תהליך יקר, הדורש משאבים של כסף, זמן ומאמץ רב, ואין טעם לעשותו אלא אם יש לכך סיבה אמיתית. בברכה ליאת

שלום , בני בן 4 התחיל לבקר השנה בגן עירייה טרום טרום חובה .שנה שעברה שהה בני במעון.איני מרוצה מהגננת והתפקוד של בני בגן - נאמר לי שרוב היום יושב בספסל ולא מצטרף לפעילויות, למרות זאת טוען בני שאוהב את הגן הנוכחי . יש ביכולתי להחזיר את בני לגן הקודם ששם בערך אותה שכבת גילאים כמו היום וגננת שאני מעריכה מאוד.בתחילת השנה בעקבות רצון של בני לחזור לגן הקודם אמרתי לו שזהו גן של "קטנים"ועכשיו הוא בוגר והולך לגן חדש. שאלתי : האם אגרום נזק לבני בכך שאני יעביר אותו גן עכשיו ? איזה מסר יתקבל אצלו בעקבות החזרה לגן "הישן"?

שלום יעל, ברגעי משבר אנשים נוטים להתרפק בגעגועים למה שהיה בעבר, ולהאמין שהחזרת הגלגל לאחור תפתור את הבעיות ותשיב את השקט על כנו. הילדים שלנו גדלים ומתפתחים, וחווים לאורך השנים משברי הסתגלות מסוגים שונים. בכל שלב התפתחותי מתווספות משימות חדשות עמן מצופה הילד להתמודד, והחזרתו לשלב הקודם היא האפשרות האחרונה. (אם פעם היו 'משאירים כיתה' במקרה של קשיים לימודיים, כיום אנחנו כבר יודעים שזו הבחירה האחרונה, בהיותה פוגעת אנושות - ולשנים רבות - בדימוי העצמי של הילד). אני מציעה לך לעשות הכל כדי לסייע לילד שלך להסתגל למסגרת החדשה, גם אם זה ייקח קצת זמן, ולשדר לו כל הזמן מסרים מעודדים, וביטחון ביכולתו להצליח גם בגן החדש. בהצלחה ליאת

יש לי בשכבה י זוג חברים כבר שנתיים. בתלמידה גדולה מן התלמיד בשנה אלא שהיא הושארה שנה נוספת בכיתה י משום שלא הגיעה לרמת הלימודים הנדרשת בשל העדרויותיצויין כי שניהם עולים חדשים מברית המועצות שנתיים בארץ. בשנה שעברה חתכה התלמדה את אמת ידה בעקבות פרידה מן החבר. במיון הפסיכיאטרי נאמר כי יש לה קשיים רגשיים והיא זקוקה לשיחות עם פסיכולוג ומעקב אחר מצבה הרגשי ייתכן ותצטרך טיפול תרופתי. החבר גם הוא חתך מעט את אמת ידו ולדבריו זה משום שהא סובל מאוד ורע לו בבית. הוא מתגורר מאז עלייתו ארצה עם אמו ובן זוגה לאחר שברוסיה סבתו גידלה אותו. הוא איננו לומד כראוי, טרוד מאוד, נוכחותו דלה בשיעורים, וכאשר הופנה לגורם מקצועי לקבל שיחות לא שיתף פעולה. כנ"ל החברה איננה מעוניינת בשיחות עם גורם מקצועי, מסרבת לדבר, מופנמת מאוד , שפת גופה מראה הסתגרות ועיניה מדברות. יצויין כי שני ההורים חסרי אונים, לא מצליחים להתמודד עם ילדיהם. האמא של התלמידה הגיעה לשיחות עם פסיכולוג ילדים להדרכה הורית ויחסיה עם ביתה השתפרו מעט מאוד. אך עדיין היא חשה שאיננה מצליחה להגיע לביתה. אימו של החבר טרודה בעבודתה, אין לה זמן ורצון להגיע לשיחות וניראה כי היא רואה בבנה מטרד. היה בכוונתה לשלוח אותו לחו"ל חזרה לסבתו אך האב מסרב לחתום על הדרכון. ניראה כי שני הילדים קרועים בין שני עולמות שונים, לא הצליחו להסתדר ולהתאקלם בארץ גם מבחינה חברתית וגם מבחינת קליטת השפה. החבר עובד כבר שנה וחצי אחר הצהריים. יש מקרים שאיננו מגיע בבוקר לבית הספר והולך לעבוד. מה לעשות? זקוקה לעזרתך ....

שלום לך, את שואלת "מה לעשות", ואני מוצאת את עצמי תוהה מהו סוג העזרה שאת מבקשת מכאן. אין ספק שמדובר בשני ילדים שמתמודדים עם מציאות קשה, ובהיעדר מעגלי תמיכה מבית, חשוב לגייס עבורם עזרה מבחוץ. אם את סבורה שמדובר בילדים בסיכון, אפשר להכניס לתמונה גורמי רווחה, אך כשמדובר בטיפול פסיכולוגי, בעיקר במתבגרים, חייבת להיות מוכנות (גם בחצי פה) והסכמה לטיפול. לעיתים, עם כל הצער שבדבר, עלינו לקבל את העובדה שנצליח לעזור רק באופן חלקי, ולך - כיועצת בי"ס - יש את היכולת להגיש את מעט העזרה שאפשר כרגע, בהקשבה, התחשבות, תיקוף וגיוס עזרה קונקרטית עפ"י הצורך בסיועם של גורמי רווחה. אני אוהבת לחשוב על המצבים הללו במונחים של קקטוס הגדל במדבר שממה, שגם כמה טיפות של מים יכולות להעניק לו קיום ולהותירו בחיים. אנשים טובים הנקרים בדרכו של אדם יכולים להעניק את טיפות החסד המחייות הללו, ולפעמים זה המכסימום שאפשר. שבת שלום ליאת

לליאת מנדלבאום שלום רב אני אמא לילד בן 7 אשר מתנהג בכיתתו בצורה חמורה כפי שהמורה טוענת וכפי שאני רואה בבית כאשר בני כועס על משהו הוא בועט בחפצים או מרביץ לאחותו אוהב להציק לילדים ללא סיבה מכיתה מסתובב ולא מסוגל לשבת המורה טוענת שהטוית של החולצה מציקה לו והוא לא מסוגל אני תולשתלו את הטוית אך מציק לו שוב משהו והוא זז כול הזמן המורה כבר משתגעת ובנוסף כאשר המורה נותנת לו משימה דפי קריאה הוא נלחץ ומתחיל לקשקש ולהרוס את הדף אני שבורה לרסיסים אנא עיזרי לי למי לפנות מה לעשות חייבת לעזור לו ולי אודה לך למאוד אים תעני לי בהקדם האפשרי

שלום רונית, במצב כזה, הדבר הנכון לעשות זה לנסות ולהתחקות אחר המקור לקושי. מההתנהגות של הילד עולה 'ניחוח' של פעילות-יתר (מה שמכונה היפראקטיביות) ואולי גם הפרעת קשב. בנוסף, יתכן שקיימת בעיה בוויסות התחושתי, שהופכת גם את מגעה של תווית הבגד בגוף לחוויה מעצבנת. את הנושא התחושתי מבררים אצל מרפאה בעיסוק, ואת נושא הקשב מאבחן פסיכיאטר ילדים או נוירולוג. נסי לא להתעכב מדי, ועזרי לבנך בהקדם. ההתערבות המוקדמת חשובה, כדי לא ליצור אצל הילד פגיעה עמוקה יותר בדימוי העצמי ובפגיעה במעמדו החברתי. בהצלחה ליאת

אנו חושבים למסור את כלבנו שלא הסתגל לחיים בדירה, עושה את צרכיו בבית ועל המיטות, שום שיטת חנוך לא הועילה (חי איתנו כשנה וחצי). מבקשים עצה כיצד להכין את הילדים בני 8 ו- 5 לפרידה. בעוד כחודשיים אני אמורה ללדת וחשבתי אולי נוכל לרתום זאת לעיניין. תודה חני

שלום חני, מסתבר שגם בחינוך גורים יש צורך בהפגנה ברורה מאד של סמכות ועקביות. קשה מאד למסור כלב (זה, כמובן, הכי קשה לכלב), ואני מאד מקווה שתמצאו לו בית חם ולא תעבירו אותו למכלאה. בעיני, כמו בכל סיטואציה משפחתית קשה אחרת, יש לומר לילדים את האמת הפשוטה, באופן שמותאם ליכולת ההבנה שלהם. "למרות שאנחנו מאד אוהבים את הכלב שלנו, קשה לי מאד להמשיך ולטפל בו, כמו שאתם בטח רואים. הוא מייצר עבודה רבה, ואין לנו את היכולת לדאוג לכך שיהיה לנו כייף ביחד. אני מתכוונת לחפש לו בית חדש, עם אנשים שיוכלו להקדיש לו יותר זמן וללמד אותו להתנהג כמו כלב ולעשות פיפי בחוץ. בהתחלה יהיה לנו עצוב, ואולי גם נתגעגע אליו, אבל אחר כך יהיה לכולנו קל יותר. עוד מעט יגיע אלינו התינוק החדש, ואני בטוחה שזה ישמח אתכם ויעזור לכם להתגבר". משהו כזה. זה לא הולך להיות קל... בהצלחה ליאת

שלום! בננו בן 4 נרדם כאשר יושבים לידו לאחר סיפורים. בלילה הוא מתעורר ומתחיל לעשות איתנו משא ומתן על כל מני דברים: רוצה את אמא כשאבא בא (אמא לא באה) רוצה שוקו בבקבוק (אף פעם לא מקבל) רוצה מוצץ (בכלל לא לוקח מוצץ). אם לא - מתחילות צעקות ויש לו אחות תינוקת שמתעוררת מזה. השאלה: איזו גישה תעזור על מנת למנוע את התופעה? אני חוששת שהוא לא בשל להרדם ללא נוכחותנו בחדר בגלל פחדים. האם כדאי פשוט לשתוק? הוא יצעק יום יומיים ואז זה יפסיק? תודה מראש!

שלום לילי, התשובה היא:כן. כאשר קמים בלילה לילד שמתעורר, רצוי למעט ככל האפשר באינטראקציות. המסר (מדובר או לא) הוא ש"חוזרים לישון!", וכל פעילות אחרת מיותרת, שלא לומר מזיקה ("מוציאה מהשינה"). כדי לפתח את יכולתו להירגע ולהירדם בכוחות עצמו, תוכלו לסגת בהדרגה (גם בערב, אחרי הסיפור ולאחר כמה דקות) ולצאת מהחדר גם אם אינו ישן. אם הדבר בלתי אפשרי כרגע, הישארו בחדר בשקט מוחלט, והשתדלו לעשות משהו אחר (קיפול כביסה, קריאה באור קטן, וכד'). אם אתם מגיעים בלילה, הרגיעו אותו במשפט קצר, ואז שבו (אם אפשר שכבו, על השטיח או על מזרן לצידו - אך לא במיטתו!) מבלי ליצור אינטראקציה נוספת. כן, גם אם יהיו לילה אחד או שניים של בכי, העקביות שלכם תלמד אותו שאין טעם במשא ומתן עם מישהו שאינו מגיב. בהצלחה ולילות מנוחה... ליאת

הי, אני אמא לילדה בת שלוש+9 וילד בן שנה+7. יש לנו הזדמנות לטוס לסקי והאמת שנורא בא לנו. העניין הוא שאני מפחדת לעשות נזק בלתי הפיך לבני בן השנה+7 (ביחס לביתי בת שלוש+9 אני רגועה כי היא מבינה ואפשר להסביר לה). האם הנזק הוא בלתי הפיך? האם הוא יחווה את זה כנטישה? את מתכוונת לשוחח עם הילדים דרך האינטרנט. ואני מסוגלת להתמודד עם כעס עם חזרתי כל עוד לא גרמתי לנזק שאי אפשר לתקן. אציין כי הילד בבוקר הולך לגן ובערב יהיה עם סבתא והמטפלת שלו ביחד

שלום אתי, חרדת הזרים במופעה הסוער מתחילה בסוף השנה הראשונה לחיים, ונמשכת עד גיל שנה וחצי לערך. הילד שלך נמצא בשלהי התקופה הרגישה, ולכן עקרונית אפשר להשאירו בבית ולנסוע. קחי בחשבון שהוא עדיין זקוק לנוכחותם המנחמת של אנשים קרובים אחרים, שימלאו את מקומך. נסיעה טובה ובטוחה ליאת

שלום. אני מעוניינת בפסיכולוגית ילדים לילדה בת 6 הגדלה לאם נכה בשל תאונה. ללא אב. הילדה אינטלגנטית ומפותחת, אך בשל הרקע בו היא גדלה מחפשת עבורה תמיכה לחיזוק. חשוב שהפסיכולוגית תהיה באזור חולון. איך מאתרים משהי מתאימה? תודה.

שלום אלונה, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. מקור נוסף למידע מהימן על מטפלים טובים הוא רופא הילדים שלכם, שבוודאי מכיר אנשי מקצוע מיומנים באזורכם. בהצלחה ליאת

אני מלמדת ספרות בכיתה ז. באחד המבחנים שערכתי ביקשתי מהתלמידים לכתוב מכתב עם מסר לקרוב משפחה. מבחנה של אחת התלמידות צד את עיני, היא כותבת מכתב מרגש מאוד לאביה שלא פגשה מאז גיל שנה. היא מצטערת על כך שאחיה נכנס לכלא באותה תקופה ומאז לא נודע לה מאומה עליו.היא מגוללת במכתבה עד כמה היא מתגעגעת אליו הגם שאינה מכירה אותו ומבקשת ממנו סליחה אם פגעה בו. סיפרתי זאת למחנכת שלה שלא ידעה על כך מאומה. מלבד שמדובר במשפחה חד הורית.היועצת אף לא ידעה על כך. המלצתה של היועצת הייתה לזמן את התלמידה לשיחה אישית מקבלת ומכילה ולבדוק איתה האם היא מעוניינת לשתף גם את המחנכת שלה. מה דעתך? האם נכון לנהוג אחרת?

רציתי להוסיף כי בני רטה אותי שהתרגשתי מאוד מן המכתב שכתבה התלמידה ומייד כתב גם הוא מכתב לאביו (אני אלמנה) שהוא מתגעגע אליו ושהיה רוצה לראותו. בני כיום בן 27. לא היו לנו הרבה שיחות על אביו אך באותו מקרה חשתי פתיחות של בני כלפיי לספר לי את אשר על ליבו. כיצד עליי להמשיך מפה?

שלום לך, שמחתי לשמוע שתלמידתך הצליחה להשתמש בערוץ היצירתי שהגשת לה, גם אם לא ידעת שזה מה שאת עושה... אין ספק שהילדה תוכל להפיק רבות מעיבוד הפרידה מאביה ומביטוי חופשי של געגועיה אליו. עם זאת, קיימת כאן מורכבות, וחשוב לשמור על הפרטיות של המשפחה ועל חסיון המידע, ולא לאפשר לצוות ביה"ס גישה למידע אישי ללא אישורה של האם. אני מציעה להעביר את המידע ליועצת ביה"ס, ולבחון יחד איתה את הכללים הנוגעים לאופי ההתערבות והטיפול. יפה לראות את נקודת ההשקה בין המקצועי לאישי, ולשמוע על הפתיחות שנוצרה אצלכם במשפחה בעקבות מכתבה של הילדה. בנך, שכבר אינו ילד כלל, בחר לכתוב גם הוא את געגועיו לאבא, ולשתף אותך בכך. לאור התרגשותך, אני מניחה שעד היום רגשותיו וגעגועיו היו פחות מדוברים ביניכם, והעובדה שמשהו נפתח שם משמחת. אני מציעה לא 'להתנפל' על המידע הזה, כדי לא לסגור אותו שוב. נסי להישאר זמינה ומזמינה לשיח נוסף על אביו, מבלי ללחוץ או להאיץ בו. תני לו ליזום את העיתוי והקצב, והיעני לנושא רק כאשר הוא מעלה אותו או מבקש את ההקשבה וההתייחסות שלך. אני מניחה שמיותר לציין שתוכן הדברים הכתובים והנאמרים בנושא חייב להישאר ביניכם בלבד. בברכה ליאת

שלום ליאת אני מאוד אוהבת את הפורום ונעזרת בו הרבה .תודה . בן שלי בן 5 ילד מאוד מקסים באמת ילד טוב.הוא נימצא במסגרת של גן חובה שנה הבאה הוא אמור לעלות לכיתה א .הוא ילד ביישן מאוד קשור אלי ולסבתא שמטפלת בו אחרי הגן אד שאנו חוזרים מי עבודה .הוא הולך לחוג הוא דורש ובוכה שאני יהיה איתו כאשר ילדים אחרים לא בבוקר בגן הוא ניפרד מימני בבכינות שסבתא תבוא לקחת אותו מהר (ובגן גננת אומרת שהכול בסדר אחרי דקה והוא משחק משתתף ועושה מה שצריך)הוא ילד יחיד ואוהב מאוד בית חברים יש לו בפרק אחרי צהרים אבל מקשרים חדשים הוא חושש אני רציתי לשאול אותך עם כדי לעשות איבחון כול שהוא כדי לעזור לו להיות יותר בוגר ואצמאי לקראת ב''ס.איך אני יכולה לעזור

שלום טלי, הילד שלך נמצא שעות רבות מן היום בלעדייך, ונראה לי שהבכי בבוקר ולפני החוג משקף את הצורך הטבעי שלו בקרבתך. זכרי שגננת וסבתא אינם תחליף לאמא, גם אם שתיהן נהדרות ונפלאות. בנך מחכה יום שלם לפגוש אותך שוב , ומעדיף לבלות איתך על פני הבילוי בחוג. בעיני, הפעילות המשותפת איתך חשובה הרבה יותר מכל מה שיעניקו לו חוגי אחה"צ. לטעמי (ככל שאפשר לומר על סמך המידע המועט שמסרת) אין צורך באבחון, אלא בהשקעת זמן איכות שלך עצמך בילד ובצרכיו. ילד שמרגיש בטוח, אהוב ומסופק יכול להתפנות ללמידה ומשחק. בברכה ליאת

אני גרושה נכה יש לי 2 ילדים בת 6 וחצי ובן 5 ו3 חודשים לאחרונה אני חשה בדידות קשה אני לא מצליחה למצוא לי זוגיות אין לי הרבה חברות נפש או אחיות כל אלו מצאו את הדרכים להתרחק ממני אני לא חושבת שאני טיפוס ש פוגע באנשים אך משום מה הם מצאו שטויות כדי להאשים אותי ולהתרחק ממני אני לבד רק עם ילדי הגרוש שלי לא בתמונה לוקח אותם אחת לשבוע שעה אני עומדת בפני נתוח קשה וארוך וחוששת לעתידי ולעתיד ילדי בלי למות

שלום שני, לפעמים, כשהכל "סוגר" עלינו, כשמשא החיים הופך כבד מדי, אי אפשר להישאר לבד במערכה, וצריך לגייס עזרה. אם את מרגישה שכל מעגלי התמיכה שלך אינם זמינים לך בימים אלה (אל תטריחי את עצמך כרגע בניסיונות להבין למה), זה הזמן לגייס באופן אקטיבי עזרה מבחוץ, מאנשי מקצוע - פסיכולוג, עובד סוציאלי או פסיכיאטר - המיומנים במתן תמיכה וליווי לאנשים במצוקה. העובדה שאת ניצבת בפני אתגר בריאותי לא קל, נוסף על משימות ההורות השוטפות, רק מחזקת את הצורך בהתגייסות כזו למען עצמך ולמען ילדייך. מעודדת אותך לפנות לעזרה, ולהילחם על בריאותך ועל עתידך. שלך ליאת

אני מחפשת פסיכולוג עדיף פסיכולוגית עבור ביתי ב ה14 (מחוננת-יש לזה אספקט נוסף) אם נסיון בנושא הפרעות אכילה ... אשמח לעזרה והכוונה בדחיפות - בתודה מראש

שלום סנדרה, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בהצלחה ליאת

הבת שלי בכיתה א מהשנה וכבר יש לי כמה וכמה תלונות על המורה שלה דוגמה הנעלי ספורט לחצו על הילדה היא אמרה למורה המורה אומרת לה מה אני יעשה יכלה להתקשר עלי לומר לי שהספורט רק בסוף היום שאביא לה סנדלים אומרת שלא עשתה כן כי חששה אולי אין לי נעליים נוספות בבית הילדה שככה את בקבוק השתייה באולם ספורט אמרה לה מה אני יעשה והילדה הזו צריכה לשתות המון בהוראת רופא אתמול חלקו בפעם הראשונה חמגשיות הבת שלי לא קבלה וטענה כי המורה אמרה לה יש לך אוכל מהבית אז בסדר אבל כל הילדים הביאו אוכל מהבית כי לא ידעו שיהיו חמגשיות נגשתי לשם הבוקר והמורה טוענת שהילדה משקרת שהיא אמרה לה למה חבל רוצה חמגשית והיא לא רצתה נגשתי למנהלת בקשתי להעביר אותה ל א השנייה והיא אמרה ששני הכתות מלאות מדי בכתה של בתי 32 ילד ובכתה השנייה 34 ילד ושזו בעייה ושנעשה שיחה עם המורה מה עלי לעשות האים לכעוס על הילדה כי שיקרה העים לעמוד על כך להעבירה כיתה?

שלום דפנה, המעבר מהגן לביה"ס הוא מעבר חד ולא קל, בין השאר בגלל היחס החדש בין מספר הילדים למספר המבוגרים. מורה בכיתה א' צריכה לתת מענה להרבה מאד ילדים, ומטבע הדברים היכולת שלה להכיל את ה-כ-ל מוגבלת. מילדי ביה"ס (כן, גם ילדי כיתה א') אנו מצפים ליכולת בסיסית של טיפול עצמי, אחריות על חפצים אישיים, דחיית סיפוקים ועמידה בתסכולים. גם המורה הטובה והמסורה ביותר, לא יכולה לתת מענה מושלם בכל רגע נתון, וכדאי לזכור זאת לפני ששוטחים את התלונות או חושבים על העברה לכיתה אחרת. מקווה שתוכלו ליישב את הדברים מתוך עמדה מכבדת, ומבלי להכביד על בתך במשבר הסתגלות מיותר נוסף. בברכה ליאת

בננו בן 4.5, ילד מאד נבון, מודע לכל הקורה מסביבו, מאד סקרן ובעל יכולת ביטוי רגשי מאד מאד גבוהה. מאז ומעולם אנחנו מדברים איתו על הכל ומשתפים אותו בהכל. ילד מלא מלא שמחת חיים, הומור וצחוק. מזה כמה שבועות הוא עסוק המון המון במוות. אני יודע שזה נורמלי לגיל לשאול על כך, וקראתי התיחסויות שלך כאן לנושא מהעבר ונדמה לי שאנחנו מגיבים די באופן שאת הצעת. השאלה שלי היא מתי תדירות העיסוק בנושא מתחילה להיות מופרזת באופן שצריך להדאיג, ובכל מקרה האם ניתן לגרום לו לעסוק בזה פחות, רק כדי שיעביר פחות זמן בטרדות ודאגות. הוא מדבר על זה מספר פעמים ביום מזה כמה שבועות. אומר לנו שכשנמות הוא יהיה עצוב מאד. שחבל שאחותו תמות. המון משחקים שאנחנו משחקים והשתוללויות בבית, הוא "מביים" אותן שיעסקו במוות (בהשתוללויות ובמלחמות הרגילות הוא מוסיף שעכשיו הוא מת, אני מת וכו', לפעמים אלה מיתות "סופיות" ולפעמים הוא מסביר שזה מת שאחרי זה קם). זה יכול לבוא משום מקום וללכת לשום מקום, כלומר באמצע צפיה בסרט בטלוויזיה יגש אלי פעם וילחש לי באוזם "כשתהיה מת יהיה לי מאד לא כיף" ואז לחזור ולצפות בסרט. אשמח לאיזהשהו מדד לגבי התייחסות לתדירות העיסוק. תודה.

שלום רועי, לא חושבת שאוכל לספק מדד כלשהו, שיקבע מהי תדירות נורמלית ומהי חריגה. על פניו, מה שאתה מתאר משקף, לדעתי, התמודדות בריאה ומסתגלת עם חרדת המוות (שכרגע מציפה אותו מאד בהתאם לגיל). המשחק הדרמטי המכונה גם משחק "בכאילו" מספק הזדמנות מצויינת לעבד רעיונות מפחידים בדרך הטבעית והזמינה ביותר עבור הילד. לעיתים קרובות, מתוך רצון להגן על הילד מעיסוק ברעיונות מפחידים כ"כ, אנחנו מנסים טכניקות שונות של הסחה, ויש בכך כדי להחריף את הפחדים ("אם אמא ואבא מחליפים נושא בכל פעם שאני שואל אותם על המוות ומתחילים לגמגם, כנראה שיש כאן משהו מדאיג ומפחיד במיוחד"). כיום אנחנו כבר יודעים שדיבור ועיסוק חופשי בגורם הפחד מביא דווקא למידה של הקלה, לשיכוך רמות החרדה, ולשיפור התקשורת בבית. ילדים חשים מתי אנחנו משקרים להם, מייפים עבורם את המציאות, או נמנעים מחומרים 'נפיצים'. לכן, אני מציעה לנקות את השיח שלכם מן הדרמטיות בכל פעם שהנושא עולה. אפשר ורצוי לדון בסוגיית המוות, ולרכך את המילים באמצעות הומור, למשל. ("כשאני אהיה מת גם לי בכלל לא יהיה כייף, ולכן אני לא מתכונן למות עוד הרבה הרבה שנים"). מאחלת לכולנו חיים בריאים וארוכים בשמחות ליאת

ליאת שלום רב, שמי הגר, ויש לי שתי בנות: נעמה בת ארבע וחודשיים, ומעיין בת כמעט שלוש. אנחנו גרים בקיבוץ, הבנות הולכות לגן בקיבוץ (נעמה נכנסה למסגרת בגיל שנתיים ועד אז היתה איתי בבית, ומעין נכנסה למסגרת בגיל שנה). שנינו מורים ונמצאים בכל שעות אחה"צ עם הבנות. סדר היום שלנו קבוע יחסית, אך יש גם גמישות ושינויים. הבנות ישנות יחד בחדר, יש להן קשר קרוב ונורמלי (משחק משותף רב, אהבה עמוקה וריבים). אני רוצה להתייעץ לגבי נעמה. נעמונת ילדה שהולכת לגן בשמחה, נפרדת יפה, חברותית, מסתגלת לשינויים (עם הכנה מתאימה ותיווך)ורגישה מאד. בגיל שנתיים וחצי, למשל, היתה מסיבת פורים בחדר האוכל והיה שם ליצן (קולני מדי, צבעוני מדי, אגרסיבי מדי- גם לטעמי) ואחכ במשך יותר משנה בכל פעם לפני שהיינו הולכים לאירוע בחדר האוכל היא היתה שואלת מספר פעמים "נכון שלא יהיה שם ליצן?" ואנו אמרנו שלא והרגענו. בסביבות גיל שלוש התחילו הפחדים ממפלצות וזאבים, בעיקר לפני השינה. אנחנו מעבירם לנעמה את המסר שאנחנו תמיד שומרים ומגינים עליה, ובמקביל אנחנו מחפשים איתה דרכים ל"סילוק מפלצות" (חשוב לנו לתת לה תחושת מסוגלות בעניין, כלומר לאפשר לה לקבל בטחון מאיתנו אבל לדעת שגם היא צד פעיל). לפני הכחודש נעמה ביקשה לנסוע עם בעלי לבית אבות שבו הוא עובד אחת לשבוע בשעות אחהצ (נותן לקשישים ללטף חיות). היא ביקשה לנסוע ולעזור לו, והסכמנו. ממש לא צפינו את ההשלכות של העניין.... היא חזרה משם לא טוב. המפגש היה לה קשה, כנראה שחלק מהקשישים קצת צעקו, נראו לא טוב, הריח שם עשה לה רע- חוויה חושית קשה.... מאז היא מפחדת מ"אנשים שקשה להם ללכת". אם הולכים למקום מסויים הא מוודאת קודם ש"אין שם אנשים כאלה". ממש כמו שהיה בעבר עם הליצן. ככל שחלף הזמן התדירות של השאלות ירדה ונראה שהחרדה מתחילה להתפוגג. אתמול חיכינו בתור בקופ"ח ולפתע הגיעו שני קשישים, נראים אחרי אירוע מוחי, וכל החרדה צפה ועלתה במלוא העוצמה. היא ממש רעדה ויצאנו איתה החוצה. ניסיתי לפנות לראציונל, להסביר שהם לא עושים כלום, והיא הסכימה איתי אבל רגשית היתה בלחץ. לפני השינה שאלה עשרות פעמים כמעין מנטרה: "אמא ואבא, נכון אתם שומרים עלי?". אבל ישנה מצויין בלילה. בבוקר הלכה לגן, נפרדה טוב כרגיל, ובתשע וחצי התקשרה אחת המטפלות, סיפרה שהיא חיוורת ואומרת לה שכואבת הבטן ושילשלה פעם אחת. בעלי לקח אותה הביתה וסיפר לי שכל הדרך היא שאלה "אבא, נכון שכשאהיה בבית ספר לא יהיו שם אנשים שקשה להם ללכת? וגם בצבא?". כלומר, היתה בחרדה... הגעתי הביתה מוקדם, ואחרי שחיבקתי, הסחתי אותה מהעניין, טיילנו, הכל היה בסדר. ואז כששאלה שוב, העברתי אליה את הכדור ואמרתי לה "עכשיו את עונה לעצמך" אז היא אמרה בטון החלטי: "אני לא אלך שוב למקום עם האנשים האלה". וכך בכל פעם ששאלה, העברתי אליה את היכולת להרגיע את עצמה. זה עבד לא רע, אחהצ בילינו בחוץ בכיף, עם מעיין ועם עוד חברים. כשהתחיל להחשיך החל שוב מבול שאלות אבל שוב ענתה לעצמה ונרגעה ועברה לענייניה. אמרתי לה שמחר היא הולכת לגן, היא שאלה "ואם תכאב לי הבטן" אז אמרתי לה "אז תעשי קקי, ותנוחי ותחזרי לשחק, והגננות יחבקו אותך". נרדמה בסדר גמור הערב. מקביל, התקשרתי לגננת, סיפרתי הכל (בדעבד כנראה הייתי צריכה לספר קודם, אבל בגלל שעד עכשיו לא היה לזה ביטוי שהפריע מעבר ללפני השינה קצת שאלות, לא עשיתי זאת. אז שיתפתי את הגננת, היא אמרה שתשים לב ותכיל ותחבק, ושיש ילדים שהם יותר רגישים ושללא ספק עברה עליה חוויה לא טובה שם, אבל חשוב לא להתרגש מזה, לשדר לה שאנחנו מכילים אבל לא נבהלים, וזה יפוג מעצמו. ואני שואלת בכל זאת, מעבר לדרך שבה אנחנו מתנהלים, שכנראה באמת מסייעת להעצמה והפחתת החרדה במידת מה, האם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי למנוע הישנות של העוצמות האלה בפעם הבאה שתראה קשיש בכסא גלגלים? אני יודעת שפחדים בגיל הזה הם דבר טבעי, התפתחותי, והאובייקטים שמהם הם מפחדים מייצגים פחדים פנימיים. אבל כאן באמת אני חושבת שזו תגובה לחוויה אמיתית שהיתה לה מאד מאד קשה.... אשמח מאד לעצה, סליחה על האורך, תודה מראש, הגר

הלילה עבר בשקט, ישנה רגועה.... בבוקר קמה במצב רוח טוב, אבל כמה דקות לפני ההליכה לגן החלה שוב להראות סימני מצוקה ושוב שאלה מספר פעמים, ענתה לעצמה בהכוונתי, קיבלה חיבוקים, ובעלי לקח אותה לגן. בגן היא ביקשה כמה פעמים עוד חיבוק, שאלה עוד פעם את השאלה לגבי האנשים שקשה להם ללכת, ענתה לעצמה, קיבלה פידבק חיובי על כך שידעה להרגיע את עצמה, ונפרדה בסדר.... אני מודאגת.... עשינו נזק בלתי הפיך בביקור ההוא בבית האבות? האם תגובותינו מותאמות? איך לעזור לה?

שלום הגר, ילדים רגישים ונבונים עשויים להגיב לא פעם בחרדה מאירועים, אנשים ומצבים לא צפויים. סיטואציות המתאפיינות בעמימות, בכפל-משמעות, ובשבירה של סכימות מוכרות (למשל אדם נכה ש'שובר' את הסכימה המוכרת של הגוף השלם), מעוררות חרדה גבוהה, בעיקר אצל ילדים בגילה של נעמה, החווים את העולם כמערכת של כללים ברורים וקונקרטיים מאד. כל חריגה מהתבנית המוכרת מבהילה, מאיימת ומערערת על הסדר הטוב. אני לא חושבת שעשיתם נזק בלתי הפיך. אדרבא, ילדים הגדלים בסביבה סטרילית, בה הכל מושלם, נקי ונעים לעין, מחמיצים את ההזדמנות החשובה להתוודע גם אל השונה, החריג, הלו?ק?ה והחלש, המהווים חלק מהמארג האנושי הטבעי. המפגש עם הסבים הזקנים, החלשים, ואולי גם הנכים, מעמת את הילד עם רעיונות מאיימים של פגיעה גופנית, דעיכה ומוות. ברוב המקרים, ילדים הגדלים בסביבתם של סבים זקנים וחולים, של אנשים נכים או מוגבלים, לומדים לקבל את נוכחותם ללא שאלות, ומתייחסים בטבעיות גם למוגבלויות. מבחינה זו, אני מצדדת דווקא בחשיפה מסוג זה. עם זאת, כשמדובר בילדים הידועים כבר כרגישים מאד, כחרדתיים וכבעלי צורך גדול בשליטה, אפשר לחסוך את המפגשים המציפים, ולהסתפק ב'מנות מדודות' של הפתעה. כאשר אתם כבר נתקלים באנשים חריגים, לדעתי מוטב לנקוט גישה עניינית, להסביר שמדובר בבני אדם כמונו, שנפגעו מחמת גילם, מחלתם או כל דבר אחר. בעיני, עדיף להימנע מאמירות כמו "הם לא עושים כלום", המיוחסות בדר"כ לבע"ח או לאובייקטים מאיימים אחרים. עדיף לבחור מילים ידידותיות יותר, כמו "זה סבא טוב, יש לו בוודאי נכדים ונכדות בבית, שאוהבים אותו כמו שאנחנו אוהבים את סבא שלנו". הבשורה הטובה היא שגם הפחדים הללו עוברים מתישהו, עם הגיל, והרגישות הגדולה מפנה מקום לחמלה ואהבת אדם (במיוחד אם ההורים הם אנשים תורמים ותומכים בעצמם). בברכה ליאת

שלום ליאת, ברצוני להתייעץ איתך לגבי התנהגות בני. שבוע הבא הוא חוגג 4 שנים, בערך כשבועיים לפני חג הסוכות הוא התחיל להתנהג מוזר, הפסיק לאכול בגן (זהו גן טרום חובה וזוהשנה השניה שלו בגן כשכל החברים הטובים שלו נשארו איתו ביחד), בבוקר לא רוצה להפרד מאיתנו בוכה צורח ומרביץ, הוא הולך לגן עם קובע ולא מוריד אותו, היום הגננת סיפרה לי שבאמצע הריכוז הוא כווץ אגרופים והתחיל להרביץ לעצמו ברגליים. הדיבור שלו לא ברור לגמרי ואנחנו מתחילים טיפול אצל קלינאית תקשורת, פרט לכך הוא משחק עם החברים שלו בגןומתנהל איתם יפה מאוד. דבר נוסף הוא לא מוכן לעשות יצירות בגן הוא רק משחק. הוא אוהב לבנות קוביות ולגו והרכיב פאזלים. אנחנו דואגים מאוד והגננת מתוסכלת מכך שחלה ממש נסיגה בהתנהגות שלו לעומת שנה שעברה. מבקשת את דעתך ועצתך מה לעשות

שלום דידי, שינוי פתאומי בהתנהגותו ותפקודו של הילד אכן צריך להדליק נורה אדומה, במיוחד עם נלווים לכך שינויים קיצוניים בתיאבון ובהתנהגויות השגרה. ככל שהנסיגה חדה ופתאומית יותר, כך יש להתייחס אליה ברצינות רבה יותר. כאשר את מגיעה לאבחון אצל קלינאית התקשורת, בהנחה שמדובר במרכז להתפתחות הילד, תוכלי לבקש פגישה גם עם פסיכולוגית התפתחותית, ולהתייעץ איתה. אם בזמן האחרון לא היה שום אירוע משמעותי שיכול להסביר את הנסיגה, יתכן שמדובר בקשיים 'ישנים' שהוא חווה (למשל קשיי תקשורת), אשר באים לכלל ביטוי רק עכשיו, על רקע דרישות ההולכות וגדלות עם הגיל. המכון להתפתחות הילד הוא כתובת טובה לבירור השאלות הללו ולטיפול בהן. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, ילדי בן ה3 חוטף קריזות מכל דבר שני, זה בלתי צפוי זה יכול להיות מכל "שטות" אם בטעות לחצתי על כפתור המעלית ולא הוא... אם הכרית לא בדיוק בזווית שהוא רוצה...כשאני קוראת לו ספר אם אני הופכת את הדף הוא מתעצבן ויכול בעקבות זה לזרוק את הספר ולהפוך כל דבר הנקרה בדרכו ובפעם אחרת נניח באותה סיטואציה זה יכול לעבור בלי כל בעיה יש אפשרות שאני מציעה לו להפוך את הדף והוא מתעצבן ואומר אני אגיד לא את.. או כל אופציה אחרת יכולה להוות עילה לקריזה... מה שאני מנסה להבהיר זה שאנחנו לא מצליחים ל"שים את האצבע" ולנסות לראות קו מקשר בין הדברים זה לאו דווקא דברים שקשורים לעצמאות (כך סברנו בהתחלה...) זה פשוט על כל דבר שני וכל פעם זה מתבטא בהפיכת דברים שיש לידו באותו רגע: כוס מים, כביסה מקופלת,קופסאות צעצועים וכד... וכמובן לכל החגיגה הוא מצרף גם מכות לי, לבעלי לאחיו וגם במעון יש דיווח שהוא מרביץ לילדים וגם לגננות... מה עושים כדי למנוע ת'קריזות? איך מגיבים על הפיכת הבית לשדה קרב? ובכלל כל תגובה ו/או עצה תתקבל בברכה. אביב

שלום אביב, נדמה לי שבהחלט אפשר "לשים את האצבע", ולומר שקיימת אצלכם בעייה של פינוק-יתר, ואווירה של 'טרור' (את קראת לזה שדה קרב) מצד ילד קטן שמשווע לכך שמישהו כבר יעצור אותו ויגיד לו "די!". כמו שאת מציינת נכון, הילד שלך הפך גחמני ותוקפני, במידה מסויימת כמו ילדים רבים בגילו, אך איש אינו שם לו גבול או עוצר אותו. אדרבא, כולם נזהרים לא להכעיס אותו, נמנעים מעימות, ומוותרים על הדברים הקטנים והגדולים כדי שלא תהיה מהומה. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה להגיע להדרכת הורים קצרה, בה תוכלו להבין את העקרונות המנחים וליישמם ביעילות מול ילדכם הקטן. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי 2 בנים בני 13 ו 17 שמתנהגים בצורה מאוד ילדותית לטעמי ולדעת אנשים קרובים אחרים.הם מעדיפים להיות בבית מול טלויזיה ומחשב לבד וללא חברים מעדיפים ורוצים שאעזר ואתמוך בהם בכל דבר אינם מגלים כמעט תופעות שנפוצות בגיל ההתבגרות כמו רצון לעצמאות והתנגדויות אינם יוזמים כמעט דבר ומרוכזים מאוד בעצמם וצרכיהם .הגדול בן ה 17 כבר קיבל צו גיוס ולא מתעניין במה שצפוי לא ולא מבלה עם בני גילו כמעט מלבד לעיתים משחקי ספורט ומחשב כמובן שאין מה לדבר על יציאה למועדונים ,סרטים וכו...מה ניתן לעשות במצב זה?

שלום רב, אם ההתנהגות התלותית והפסיבית מאפיינת את שני ילדייך גם יחד, שווה להשקיע מחשבה בסגנון ההורות שלכם ובדפוסי התקשורת בבית. עצמאות ואקטיביות נבנות בהדרגה לאורך ההתפתחות, בתהליך הדדי של הילד וההורה. כדי שילדים יהיו פעילים ויוזמים חשוב לעודד אותם לכך מגיל צעיר, ולהעביר אליהם בהדרגה עוד ועוד אחריות ואתגר. את עדיין יכולה, כאשר הם מבקשים להישען עלייך, לעודד אותם לחשוב, לפעול ולפתור בעיות בכוחות עצמם, ולאפשר להם להתנסות בהתנהלות עצמאית יותר ויותר. בנושא החברתי של בנך הבכור, אני בספק אם ניתן לחולל שינוי דרמטי בשלב זה. השיקולים הנוגעים להתערבות מקצועית כן או לא, חייבים להביא בחשבון את רמת המצוקה הנחווית על ידו. כלומר, אם טוב לו כמו שהוא, ואינו חש בודד, דחוי או מוזנח, אין סיבה לפנות לעזרה. אם, לעומת זאת, את מרגישה שהבדידות וההימנעות שלו קשורות לחרדה, לחוסר במיומנויות חברתיות, או לדחייה חברתית מצד בני גילו - שווה לפנות לקבלת עזרה. בברכה ליאת

שלום לך , הבן שלי הקטן בן שנתיים וחודשיים וסובל מאד כשהוא צריך לעשות קקי. בהתחלה לקחנו לרופא משפחה והוא ראה שיש לו פצע אז הוא נתן לנו משחה וחומר לרכך את הקיבה. הפצע עבר והקיבה רכה אך הילד סובל וכשאני אומר סובל אני מתכוון שכל היום הוא אומר יש לי קקי יש לי קקי. וכשמגיע הרגע הוא מתחיל להזיע הוא סוגר את הטוסיק הוא צורח ודופק על הקיר או שהוא מכווץ את עצמו. היינו אצל רופא 4 פעמים כבר אנחנו לא יודעים מה לעשות הילד סובל ואישתי חושבת שזה פסיכולוגי למרות גילו הצעיר. לי לא נראה. האם צריך ללכת לרופא גאסטרו??? אנא עזרי לנו. תודה מאור.

שלום מאור, כרגע, מקור הסבל של בנך הוא לא הקקי המכאיב, אלא הפחד שנוצר אצלו כתוצאה מאירועי עצירות שהכאיבו בעבר. למעשה, עד שלא ייתן קקי ויווכח שכבר לא כואב, תגובות הלחץ עלולות להימשך. לכן, כרגע כדאי לעשות כל שביכולתכם כדי ליצור סיטואציה נעימה ורגועה ככל האפשר סביב הישיבה בשירותים, כדי ליצור חווייה מתקנת והתניית-נגד למה שחוויתם בעבר. המשיכו לתת תזונה עתירת סיבים או את התרופה המרככת, ולנסות להרגיע, עד שהחרדה תתמתן. כל האמור כאן אינו תחליף, כמובן, לביקור אצל הרופא, שיוכל לשלול בעיות ממקור פיזיולוגי. לעולם אין להכריז על בעיה בריאותית כעל בעיה "פסיכולוגית" כל עוד לא נשללו כל האפשרויות הבריאותיות האחרות. בהצלחה ליאת

שלום, הילד שלי בן שלוש וחצי ונמצא בגן עירייה. בשל חשש שנבע מהרגשה פנימית צפיתי בילד בעודו משחק בחצר הגן. מצפייה של מספר פעמים נוכחתי לגלות שהילד משחק לבד ברוב הזמן ולעיתים משתרך אחרי מספר ילדים. מעולם לא ראיתי אותו משחק יחד עם אחת מקבוצות הילדים בגן. דבר נוסף שראיתי (ולא היה חדש לי) הוא שלעיתים מציקים לילד (מכות קטנות, דחיפות) והוא לא מגיב במכה חזרה או מספר לגננת או אפילו מתרחק, הוא פשוט בוכה ונשאר במקום, דבר שגורם לילדים להציק לו אף יותר. מעבר לכך, מדובר בילד מאוד שמח, חייכני ושובב שמשחק עם הילדים של החברים שלנו ועם בני המשפחה ללא בעיות מיוחדות. השאלה שלי היא: האם ניתן לקבוע בוודאות שאין צורך בהתערבות מצידינו (פגישה עם גורם מקצועי/שיחה עם הגננת/ללמד את הילד להגן על עצמו) או שבמקרים כאלו עדיף שתהיה קביעה מקצועית אישית על סמך אישיות הילד? תודה.

שלום לך, אני מודה שלא הבנתי לגמרי את שאלתך שם, בסוך דברייך, אך אנסה בכל זאת. אם את סבורה שילדך אינו יודגע להגן על עצמו, בוודאי שעלייך לטרוח וללמדו מה עליו לעשות במקרה שהוא נפגע. הסבירי לו שאין להכות בשום מקרה, ושעליו לפנות לעזרת מבוגר, או להדוף את המכה מעליו בחוזקה ולומר בתקיפות "אל תיגע בי". לא ציינת כמה זמן נמשכו התצפיות שלך, והאם יש לראות בהן מדגם המייצג נאמנה את המציאות, אך אם את מתרשמת שמדובר בילד מבודד או קורבן להצקות, עלייך לפנות לגננת ולבקש את השגחתה, תשומת לבה וחוות דעתה על מצבו בגן. אם בנך מצליח לקיים קשרי חברות עם ילדי המשפחה והחברים שמחוץ לגן, אין סיבה שזה לא יקרה גם בגן. יתכן שעכשיו - לאחר תקופת החגים - תהיה לו הזדמנות לבסס גם בגן תחושת "בית", מה שישפר את יכולתו להתנהג בצורה יותר משוחררת ואסרטיבית. בהצלחה ליאת

ב"ה שלום רב, בננו בן השנתיים ילד מאוד בוגר לגילו מתקשר בצורה נפלאה ומה שנקרא מבין עניין. לפני כ 3 חודשים התחלנו עמו תהליך גמילה מחיתולים. התהליך החל בהצלחה רבה וממש תוך כמה ימים כבר ידע להודיע שיש לו פיפי ולקחנו אותו לסיר לעשות. אולם בעניין הקקי (מחילה מכבודך) אין שום התקדמות. לאורך כל הדרך הוא מביע התנגדות נחרצת להתיישב על סיר אסלה או ישבנון ואם מנסים לשכנעו התגובה המיידית היא בכי ואפילו קצת פניקה מהרעיון. כמובן שאיננו רוצים להעמיס עליו או ללחוץ אותו דיברנו עמו סיפרנו סיפורים ואפילו הצענו פרס (מה שאיננו נוהגים לעשות) אך ללא הואיל. את היציאה שלו הוא עושה בזמן שלפני או אחרי שינה כאשר הוא עדיין עם טיטול. האם זה מצב רגיל לאחר זמן כה רב? כיום הוא הולך לבדו לסיר לעשות פיפי ללא שום בעיה אך בעניין היציאה אין כל שינוי. מה עלינו לעשות? אודה מאוד לעצתך. תודה רבה. בברכה טל

שלום טל, תהליך הגמילה מחיתולים עולה יפה כאשר קיימת בשלות מלאה לכך. אם אתם מתרשמים שקיימת בשלות כזו, והילד מסוגל לכך, יש לסלק את הטיטולים כאופציה (לפחות בשעות היום. היכולת לקום יבש בלילה מתעכבת מעט בהשוואה לשעות היום). כאשר את מאפשרת עשיית קקי בטיטול, את משדרת מסר כפול ומבלבל. כאשר לא יהיה שם חיתול, הוא יידע שאין ברירה, ויעדיף (גם אם לא מיד) לעשות את הקקי בסיר או בשירותים על פני העשייה בתחתונים. אני מציעה לך לקרוא תשובות לשאלות דומות כאן, בפורום, וטוב מכך - לקרוא מאמרי הדרכה מפורטים בנושא, הקיימים ברשת למכביר. בהצלחה ליאת

האם לנקוט בגישה זו למרות שהוא צורח אם מנסים להושיבו על האסלה או הסיר? ומה לעשות אם הרבה פעמים הוא עושה קקי בטיטול מיד אחרי ההתעוררות משנת הלילה?

שלום אני מחפשת פסיכולוגית ילדים מומלצת באזור ראש העין לילד בן 7.5 . תודה אמא

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בהצלחה ליאת

הי ליאת, ראשית אני רוצה לומר לך שמאוד התרשמתי מתשובתיך בפורום. אני אמנם פעם ראשונה כאן, אך התפלאתי לראות עד כמה את משקיעה בכותבים אליך מכל הבחינות. זאת ועוד, אהבתי גם את עצותיך שנראו קולעות מאוד ומעשיות ביותר! יש לי הרבה שאלות ותהיות, אבל אתחיל ממשהו... אני גרושה ואם חד הורית לילדה פיקחית מאוד בת שלוש ושמונה חודשים ולילדון בן שנתיים וארבעה חודשים. אבא של הילדים "הועף" מהבית לפני כשנה, דהיינו שהילדה שלי הייתה בערך בת שנתיים ושבעה חודשים, והבן בן שנה ושלושה חודשים. לא אלאה אותך בפרטים, אבל האב היה טיפוס שתלטן וילדותי, שהיה עושה לי טרור בבית (בועט בצעצועים ליד הילדים, מקלל אותי לידם, יכול היה לא לדבר איתי חודש ברציפות, היה תמיד עצבני וקודר וכו'...). ניסיתי בכל כוחי לשמור איתו על שלום בית, אבל אחרי שראיתי שאין עם מי לדבר ושאני מתחילה גם לאבד את האמהות שלי (נכנסתי כבר לדכאון מכל המצב...) החלטתי לשים לזה סוף ופתחתי תיק שבסופו הוביל כמובן לגירושין. אני שלמה לחלוטין עם החלטתי, למרות שכואב לי מאוד על הילדים. ברור לי לחלוטין, שאם היינו נשארים לגור יחד, הילדים שלי היו אומללים, והעדפתי לחתוך על מנת לתת להם סיכוי כלשהו לצאת נורמליים (עד כמה שילדים להורים גרושים יוצאים נורמלים - כך לפי השמועות...). הילדים ישנים איתי (כך ביקשתי ממנו, לפחות עד שהבן שלי יהיה בן שלוש). בשל גילם הצעיר לא ראיתי לנכון שיהיה זה נכון לטלטל אותם מבית לבית, מה גם שהוא חזר לחיות עם אמו, מעשנת כבדה בבית קודר ועצוב (היא חולה). בסה"כ הכללי ומדיווחים שוטפים שאני מקבלת מהגננות של שני הקטנים שלי (כן, כן, אני כל הזמן עם היד על הדופק איתם...), הילדים בסדר. הם פעילים, שמחים לבוא לגן, יוצרים חברויות רבות ויש להם מצב רוח מצוין. עם זאת, כל הזמן מקנן בי החשש שבטח מתישהו הטראומה הזו "תצא"/"תתעורר", אולי איזה עצב תהומי מקנן בתוכם והם לא יודעים כיצד לפרשו? לא פעם אני שומעת את הבת שלי מדברת בטלפון ב"כאילו" ושואלת את "אבא" "מתי אתה בא?" "למה אתה הולך?" ועוד משפטים שקורעים את ליבי... הוא אמנם מגיע שלוש פעמים בשבוע לראות אותם (ביקשתי ממנו שלא יעלה אלי הביתה, ואני מורידה אליו את הילדים, כך שהוא כל פעם לוקח אותם או לג'ימבורי, לפעילות כיפית, או לאמו). כמובן שכשהוא חוזר איתם והם נפרדים ממנו הם בוכים וצועקים: "אבא שלי..." וכד'... נפשית אני מאוד תשושה מכל הסיטואציות האלו, ואני מנסה בכל כוחי לתת להם כל מה שאני יכולה. ברור לי שחסר לי כאן ידע מקצועי ואנסה לרכוש כמה שיותר ממנו. אני לא יודעת למה לצפות, אני לא יודעת כמה הפגיעה בהם הייתה קשה, אני לא יודעת איך בעתיד ייראו כל ההשלכות של כל המהלך הזה, למרות ששוב - ברור לי שחיים עם אדם שכזה היו מובילים אותי ואת הילדים לאבדון.... כמה שתוכלי לומר לי או לספר לי על סיטואציות שכאלו יעזור לי מאוד. אגב, היום הבת שלי ציירה דמות ושתי דמויות קטנות מתחתיה, ובדף נפרד דמות בודדה. כששאלתי אותה מה היא ציירה, היא ענתה (בדף עם שלושת הדמויות): זאת את אמא, אני ואריאל (האח). כששאלתי אותה מה לגבי הציור השני, היא אמרה שזה אבא. שאלתי אותה אם היא רוצה להוסיף עוד משהו לציור של אבא והיא אמרה שלא. מאוד כאב לי ולא ידעתי בדיוק איך "לאכול" את זה, למרות שזו המציאות שלה...

הי ענבר הודעתך נגעה אצלי בנימים קטנים... אני מקווה שזה בסדר מבחינתך שאחווה את דעתי . ראשית, כל הכבוד לך על האומץ לעזוב את בן הזוג לטובת גידול ילדים בבית "בריא".כל הכבוד על הרצון ללמוד ולבדוק איפה את טועה ומה את יכולה לשפר! אני חושבת שזה מעביר מסר מצויין לילדים - לא להישאר במקום שלא טוב!למרות הקשיים להתמודד ולשאוף לשינוי! לצערי, אני לא מכירה הרבה הורים/אמהות כאלה. אני חושבת שהורים גרושים הם לא הסיבה לילדים "לא נורמלים" כפי שהגדרת. אני מאמינה שמה שחשוב זה מערכת היחסים שהם רואים בין ההורים,ובין ההורים לבין הילדים,ואם זו מערכת יחסים סבירה,של כבוד הדדי,תקשורת נאותה, יש סיכוי טוב שיעברו לילדים מסרים חיוביים שיובילו לזוגיות טובה והצלחה בכלל. לא הבנתי מדוע לא אפשרת שהאב יעלה הביתה ויקח הילדים מביתם. אני אישית, לא הייתי מוותרת על זה. אני חושבת שעד כמה שניתן התקשורת בינכם מאוד חשובה לילדים וצריך לקיים אותה.לי זה נשמע שאתם בינכם כועסים ולא מתקשרים. מה רע שהאב יעלה ,יגיד לך שלום,ומה נשמע,תחליפו מספר משפטים ליד הילדים,יחזור וימסור את הילדים ויספר אם אכלו וכו' בלי לוותר על העקרונות שחשובים לך. לדעתי אם התקשורת הזו לא קיימת זה יוצר מן מתח אצל הילדים.אני חושבת שזה (ואולי לא רק) מה שיוצר מציאות של אמא ואח ואבא בנפרד. (מה שציירה הילדה). נראה לי (וליאת תתקן אותי..) שלילדים לפעמים יש נטיה לפרש מצבים בצורה שונה (ולא רק לילדים..) בהתאם לגילם ויכולתם הקוגנטיבית. ואני חושבת שכאמא,חשוב מאוד לבדוק מה דעתם של הילדים, להסביר עד כמה שניתן לילדים סטואציות, לפי גילם. להדגיש דברים, להעביר מסרים דרך סיפורים,וכו'. כמה נקודות למחשבה ? שיהיה לך בהצלחה! דפנה

תודה על המילים החמות ועל התמיכה. מודה שלא קל לי, אבל בתוכי אני יודעת שזה עדיף. הסיבה שלא רציתי שהוא יעלה אלי, כיוון שהוא "נתקע" כאן (ניסיתי זאת בעבר). בזמנו, שהסכמתי שיעלה, אז הילדים כמובן רצו שימשיך וישאר, ולא רציתי להצטייר כ"מפלצת" שמאיצה באבא ללכת (גם אם מדובר ברמזים עדינים), ואז הוא היה נשכב כאן על הספות בסלון, מצטרף לארוחת ערב (לעיתים אפילו ביוזמתו) ואף משכיב אותם לישון ושוכב איתם יחד במיטה עד שהם נרדמים. כמישהי שמקווה מתישהו להתחיל חיים חדשים (למרות שאני לא הכי אופטימית בעניין, מה לעשות, אין בחוץ גן של שושנים), ההימצאות שלו כאן מפריעה לי, וגם העובדה שאני מאוד פגועה ממנו לא תורמת לי כשהוא נמצא כאן (אנרגטית...). אני מנסה כרגע לנתב את עצמי לקבל כמה שיותר כלים לעזור לעצמי ולילדים שלי וכל כלי שכזה יתקבל בברכה. סקרנות: למה ההודעה שלי נגעה לך בנימים הקטנים?

שלום ענבר, שלום דפנה, הדברים שלך, ענבר, נגעו ללבי, וגם אני - כמו דפנה - מתפעלת מיכולתך לקום ולהתנער ממציאות מאמללת לטובת חיים בריאים יותר. זה לא מובן מאליו, וכרוך בהתגברות על חרדות, ספקות עצמיים ועמימות ביחס לעתיד. כל הכבוד. עבור ילדים קטנים, פירוק התא המשפחתי נחווה - לפחות בשלב הראשוני - כמשבר גדול. המקום המוכר והבטוח נסדק, ונפגעת תחושת הרציפות בחייהם. אי אפשר להתעלם מהעובדה המצערת, שילדי גירושין נמצאים בקבוצת סיכון לפתח הפרעות רגשיות שונות וקשיים בתפקוד לאורך השנים. עם זאת, כיום אנחנו כבר יודעים שגם ממשברים קשים אפשר לצמוח, ושיכולתה של הנפש להשתקם, להתאושש ולהבריא מרשימה ביותר. אחד הדברים המנבאים התמודדות והסתגלות טובה של הילדים לאחר הגירושין, זו מערכת יחסים ידידותית ומכבדת בין ההורים הגרושים, הידברות על בסיס קבוע ושיתוף פעולה מלא ככל הנוגע לילדים ולטיפול השוטף בהם. אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי לעדי ("התנהגות של ילדה בת 7 להורים גרושים"), ולהרחיב את ההתבוננות שלך על תפקידו של הגרוש שלך בחיי הנפש של ילדייך. אין פירוש הדבר שעלייך להכניס בכל מחיר את בעלך לשעבר אל תוך חייך ודירתך, אך כן רצוי ליצור מצב בו הוא שותף אקטיבי לגידולם של הילדים, מתוך מעורבות אמיתית, ולא כאורח. שימי לב לכך שהגדרת את עצמך כחד-הורית, ובכך (אולי) את מדירה את בעלך לשעבר ממקומו הטבעי כהורה. כדי לנסות לבסס עמדה הורית סמכותית ולא מתנצלת, אני ממליצה לך מאד לקרוא את הפרקים הרלוונטיים בספרם של עמירם רביב ועדנה כצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", וללמוד עוד על הדרכים היעילות להתמודדות עם משבר הגירושין. ולסיום: כשאי לזכור שרחמים זה רגש מחליש, שעלול לעורר אשמה וניסיונות פיצוי מצד ההורה. נסי להימנע מרחמים, ולגדל את ילדייך בנסיבות הלו באופן מיטבי. את שואלת כיצד ישפיעו האירועים הללו על חיי הנפש של הילדים ועל עתידם, וקשה לדעת. אני שומעת עד כמה את פוחדת מהתעוררות או התפרצות של אותו "עצב תהומי", ונדמה לי שאם את עצמך אינך נופלת לתהומות של ייאוש ותחושת אובדן, כך גם הוא, ילמד להתמודד עם נסיבות חייכם, ולהתגבר עליהו בכל שלב בו יימצא. את, כמובן, מוזמנת להמשיך להגיע לכאן, לכתוב ולשתף איך הולך. בהצלחה ליאת

שלום רב, שמי שרון אני אמא לילדה בת 9.5 בריאה שבשלושה ימים אחרונים נראית עצובה בוכה בקלילות מככל דבר היא אומרת אני עצובה ולא יודעת למה .,אני חייבת לתיין שהמצב לא כך כל היום אלא רק בשעות מסוימות ממנו מה עושים אני פוחדת שהדבר יתדרדר

שלום שרון, עצב הוא חלק מקשת הרגשות הלגיטימיים בחוויה האנושית. למעשה, אין סיבה להאמין שהילדים שלנו ידלגו על רגשות כמו עצב, כעס, קנאה או צער, גם אם הידיעה הזו מעציבה אותנו. לכן, כאשר בתך מכונסת בעצמה או עצובה, אין צורך להיבהל או לדאוג, אלא רק להישאר קשובה וזמינה, ולהציע תמיכה ועידוד. העובדה שיש במשך היום או השבוע שלה גם רגעים אחרים מעודדת, ואפשר להזכיר לה את זה מדי פעם, כדי שתוכל להישען על כך ברגעי המשבר. בשמחות ליאת

איך אפשר לקרב ילדה בת 7 לאביה שהתגרש מאימה לפניי למעלה משש שנים (הוריה התגרשו כשהיא הייתה בת כמה חודשים), הילדה נולדה לתוך הגירושים ולכן לא חוותה את המריבות הצעקות וכל תהליך הגירושיןץ אוסיף ואציין כי אין לילדה אחים נוספים. האב לוקח אותה אליו פעם בשבוע או פעם בשבועיים אך היא מאוד מרוחקת ממנו. הוא מרבה לקחת אותה לאתרים,פארקים, קונה לה משחקים, בגדים ומשתדל להשקיע בה לא מעט. הילדה אינה מעריכה כלום ותמיד נמצאת עם פנים נפולות ואינה מודה לו על השקעתו היא לרוב מרוחקת ורק אם ילד אחר מתקרב אליו כמו למשל האחיינים במשפחתנו היא מתחילה לקנא ולא זזה ממנו. אני יודעת כי האב מתייאש מהרצון ונפגע מילדתו לא מעט. אני יודעת כי האם אינה בעלת יכולת כולת כלכלית ולכן לא מרבה לבלות עם ביתה במקומות שדורשים תשלום כגון בית קולנוע, פארקים בתשלום למניהם. את רוב ההשקעה הזו עושה האב. אוסיף ואומר לפניי שאסיים שגם כאשר הוא מחזיר את ביתו לאימו הילדה אינה אומרת תודה או שלום ופשוט הולכת. מה עושים במקרה כזה? יך אפשר לגרום לילדה להבין כי השקעת האב אינה מובנת מאלייה וכן לגרום לה לחבק אותו ולהתקרב אליו ולא לסנן ולהתרחק משום שזה קורה גם כשהוא מטלפן אלייה, היא עונה לו בצורה מזלזלת ושואלת מה הוא רוצה ואם יש לו משהו לומר לה. אודה לך אם תוכלי לסייע לי ולו במידה הקטנה.

שלום עדי, ראשית, אקדים ואומר שילדים צעירים אינם יצורים מנומסים בדר"כ, ואינם מודים להוריהם על הטיפול וההשקעה בהם - לפחות לא כל עוד הם ילדים. ילדים נקשרים קשר עמוק ומשמעותי אל מי שמטפל בהם, מגדל אותם ונוכח בחייהם בצורה עקבית. לעיתים, אבות גרושים מבססים סוג של קשר מרפרף עם ילדיהם, המתאפיין בגיחות קצרות לחיי הילד, בהן מבלים מחוץ לבית, אוכלים במסעדות, רואים סרטים והצגות, נהנים מפעילויות כייף, קונים מתנות, וכו'. הגם שפעילויות אלה גורמות לילד הנאה קצרת טווח וסיפוק חומרי, אין בהן כדי לבסס מערכת יחסים משמעותית ומגדלת, והן משאירות לאב תפקיד צר מדי וחלקי. כדי שילדים יחושו התקשרות עמוקה, על האב לגלות מעורבות גבוהה יותר בנעשה בחיי הילד, לקחת חלק בחינוכו, להגיע לימי הורים, להכין איתו שיעורים, לקחת אותו לרופא, להסיע לחוגים, לרחוץ, להאכיל, להשכיב, לנחם בשעת משבר, וכד'. אבות רבים כבר למדו להתעקש על הזכות הגדולה לאבהות משמעותית גם לאחר הגירושין. בעיני שווה להילחם על כך תמיד, ובכך להרוויח לא רק את אהבתו של הילד, אלא בעיקר את ההנאה והסיפוק שבהורות. בהצלחה ליאת

היי יש לי 2 בעיות שבעיניי רציניות ואין לי מושג אין לעזור לילד. מדובר בילד ב6כור בן 6 שמתחתיו יש עוד 2 אחים האחד בן 5 והקטן בן חצי שנה. הראשונה: הילד חי בעולם דמיוני יותר מידיי, הוא 6גיבורי העל ודמויות טלווזיוניות ויצורים דימיוניים הם אמיתיים לגמריי ואינו מוכן לקבל שהן חלק ממדיה אלא יצורים שחיים איתנו, הוא מרבה לטעון כי הוא שומע אותם,הם קוראים לו וכן מנהל איתם דו שיח. הבעייה השנייה היא שמדובר בילד רגיש מידיי והמצב החברתי שלו בבית ספר לא כל כך חברתי, זאת אומרת שיש לו רק חבר אחד והוא אינו מפתח קשרי חברות עם ילדים אחרים. אני מודעת לזה שהוא ביישן כשהוא פוגש אנשים חדשים אך בשלב מסויים הוא משתחרר וכן מנהל אינטרקציה אך בבית הספר זה לא קורה הוא פשוט נתפס בילד אחד ולא מרפה. בבקשה מיצאו לי פתרונות שאוכל לסייע לילד להתנתק מעולם הדמיון ולפתח קשרים עם ילדים אחרים. תודה רבה

שלום לירון, קשה לייצר פיתרונות דרך עצות אינטרנטיות. כאשר מדובר בבעיה ממשית, כמו למשל בדידות חברתית או בריחה לעולם של פנטזיה על חשבון תפקוד תקין בעולם המציאות, רצוי להיעזר באנשי מקצוע פנים אל פנים. תוכלי לנסות להתחיל אצל יועצת ביה"ס, לבקש את התרשמותה ואת חוות דעתה של המורה, ולפעול בהתאם להמלצותיהן. לצוות ביה"ס יש יכולת לסייע בזמן אמת, במסגרת ביה"ס, לילדים מבודדים, ולעודד אותם לאינטראקציות עם ילדים אחרים דרך משימות משותפות, תפקידים, ויוזמות אחרות. מעודדת אותך לפעול בהקדם ולחלץ את בנך מבדידותו. בהצלחה ליאת

שלום רב ליאת היקרה ביתי בת שנתיים וחודשים ואינה מוכנה להיכנס למקלחת.כאשר אני מכניסה אותה היא צורחת בקולי קולות ניסיתי בכל דרך של כיף לעשות את זה אבל ללא הצלחה אשמח לקבל עזרה בתודה דנה

שלום דנה, בתך הגיעה לגיל שנתיים המפורסם, המתאפיין במאבקי-כוח ומלחמות עצמאות מתישות. מוזר ככל שזה יישמע, התנהגויות ה'דווקא' משקפות התפתחות תקינה ולא בהכרח בעיה פסיכולוגית. לא ציינת מדוע בתך צורחת - האם זה מפחד כלשהו? האם היא חוותה בעבר משהו בלתי נעים באמבטיה? שמפו בעיניים? מים חמים/קרים מדי? האם היא "רוצה לבד"? אם את מודעת למקור ההתנגדות אפשר להיות מדוייקים יותר. אך אם את מתרשמת שמדובר בסוג של "מאבק לשם מאבק" או בכי שנראה ללא סיבה מיוחדת, אני מציעה להישאר שקטה מאד מולה,ולאפשר לה לבחור להתרחץ "בנעימים או במהירות", ולכבד את הבחירה שלה, גם אם היא לא נאמרה מפורשות. כאשר את מנסה בכל מחיר לרצותה, לפתותה או לפצותה על ה"עוול" הכרוך ברחצה, את עלולה לתגמל בבלי דעת את הדרמה הזו. התנהגות שקטה ועניינית, מבלי להתייחס יותר מדי לצווחות, תגרום לה (אולי) לשקול אם המאמץ שווה... זה יעבור. ליאת

בוקר טוב. כבר כמה חודשים בכל פעם שהבן שלי רואה תוכנית טלויזיה הוא מחליט להתחפש לדמות הוא כ"כ פרופקציוניסט בנושא כך שזה פוגע בכל תהליך היום התקין תחילה הוא התחפש לפאוור רגרס והיה מוכן ללבוש רק אדום ולהפוך את הבגדים ניסתי לא להתווכח איתו ונתתי לו ללבוש את מה שהוא מבקש עד שהבגדים האדומים ניגמרו לי או שאלו בגדים לבית בלבד. בהמשך קנינו לו את התחפושת גלימה מסכה כך שהוא הסכים להתלבש רגיל חגיגי ועל זה את התחפשות. היה הולך עם זה לגן עד שהגננת אמרה לו להכניס את זה לתיק אח"כ הוא התחפש לדמות אחרת וכל תחפושת לתקופה ארוכה והוא לא מוכן להחליף בגדים גם שיוצאים לבילוי בשונה מהפואר ראנגס. עכשיו הוא החליט שהוא דרדס ולובש כל דבר שהוא כחול יש לנו ארוע והוא מהבוקר אמר שהוא לא מחליף בגדים הוא מוכן גם להענש ולא להחיף בגדים כ"כ עקשן מה שמתיש מאוד. מה הסיבה שהוא נוהג כך ואיך אפשר להתמודד? התייעצתי בעבר בנושא התנהגות של ילד בן 4. תודה

שלום אור, תחפושות, תכשיטים ואיפור שימשו את בני האדם משחר ימיה של האנושות, בכל התרבויות, ומכאן אנו למדים שיש להם תפקיד חשוב בחייו של האדם. אנשים החפשו והתאפרו לפני קרב, לפני צייד, לפני אירועים משפחתיים משמחים או עצובים, בטקסי חניכה ובטקסים רוחניים ודתיים למיניהם. במידה רבה, גם אישה היוצאת אל הרחוב כשהיא לבושה במותגים,מאופרת בקפידה ומאובזרת בתכשיטים, עושה זאת כדי להרגיש מעו?דדת, מחוזקת ו'שווה'. הילדים שלנו אינם שונים מאיתנו, והם יודעים להעריך את כוחה של התחפושת, המסיכה או התלבושת הנכונה, כמרוממת מצב רוח, כוחות, ואפילו מעמד חברתי. בעיני, ארגז התחפושות צריך להיות חלק מחדר הילדים לא רק "משנכנס אדר", ולשרת את הילד במשחקיו הדרמטיים והדמיוניים. עם זאת, יש כללי התנהגות המכתיבים את ההתנהלות שלנו בחברה, ולא נהוג להסתובב ברחובות ובאירועים עם 'דרדסים' וגיבורי-על כל השנה. לכן, אני מציעה במקרה שלכם לאפשר משחק חופשי עם התחפושת בבית או בגן, אך לא לאפשר זאת כאשר יוצאים מהבית. לא ציינת בן כמה הילד, אך אני מניחה שאפשר להציג לו את הדברים עם מידה של היגיון, ולהימנע מדיון/מו"מ או מאבק סביב זה. הודיעי לו שלא יוכל לצאת מהבית 'מחופש' בשום מקרה, וסגרי את הדיון. אפשר לנסות להרשות לו 'חפץ מעבר' קטן, שיוכל לסמל עבורו את התחפושת כולה, למשל מחזיק מפתחות קטן בצורת דרדס, אותו יוכל לשאת עמו לכל מקום, ולשאוב ממנו את הרוח... בהצלחה ליאת

שלום, אני רוצה לעשות הזמנה לפני הלידה - של עגלה בצבע אדום גם מבפנים וגם מבחוץ. אני פוחדת שאולי לצבע אדום השפעה שלילית על המוח של התינוק/על הפסיכולוגיה שלו? כגון עצבנות או חוסר נינוחות. האם ידוע על השפעה שלילית כלשהי? האם צבע אדום אכן נועז ומפריע? אודה למענה...

שלום ויקה, השאלה שלך אינה בתחום הבנתי המקצועית. ידוע לי שמחקרים אכן מצאו קשר בין צבע למצב רוח, אך איני מכירה את הממצאים כדי להשיב לך. אני מניחה שהעובדה שעגלות אדומות נמכרות הרבה מאד יכולה להרגיע קצת, לא? :-) ליאת (שלא מתפקדת אם אין בסביבה אדום וכתום)

אני אם חד הורית אמא לתינוק בן שנתיים השנה הוא נכנס לגן ומשתלב יפה אבל יש לי בעייה בבית בפתאומיות הוא כל הזמן נושך אותי וזורק חפצים על הריצפה בחזקה וזורק גם על הראש שלי דברים משחקים כל מה שיש בקירבתו הוא לא עושה זאת כשהוא עצבני בנוסף לא כל הזמן הוא נוהג כך כל פעם שבא לו אני אומרת לו בתקיפות שאסור ומסוכן וזה לא נעים לי שנושכים אותי אבל הוא ממשיך הוא מפונק מאד כי גם הורי מפנקים אותו מה לעשות איך לנהוג יש לו אבא שרואה אותו פעמיים בשבוע .ומעורב לוקח אותו גם מהגן והכל בסדר .ומה עושים עם הנשיכות בגן פעם הוא נושך וגם נשכו אותו בלי סיבההוא נוהג לחבק ילידים בחזקה אז הם נושכים אותו גם לפני שהוא היה בגן הוא נשך אותי או את סבתא שלו סתם בלי שום סיבה אשמח לפיתרון ממך תודה

שלום חניתה, אין להרשות לילד להכות את הוריו או לזרוק עליהם חפצים, ומי שאחראי על הכחדתה של ההתנהגות הזו - זה ההורה עצמו. חינוך הוא משימה מתמשכת, עקבית ונחושה, הנעשית בלוויית הסברים, אך בעיקר באמצעות פעולה אקטיבית. את יכולה לומר לילד שלך עד מחר ש"אסור, מסוכן ולא נעים לך" כשהוא אלים, אך כל עוד תרשי לו להמשיך ולפגוע בך, ל"אסור" שלך אין כל משמעות. בנך עדיין מאד קטן, ולכן את עדיין בשליטה רבה יחסית על מעשיו והתנהגותו. כאשר הוא זורק חפצים, קומי מיד, הרחיקי את כל המשחקים והחפצים למקום גבוה הרחק מהישג ידו, מבלי לדבר כלל! באופן דומה, כאשר הוא מכה אותך או נושך, עצרי אותו מהר ככל האפשר (אפילו לפני שהוא מנחית את המכה), ועשי אחת מהפעולות הבאות- * רסני אותו חזק בזרועותייך כך שלו יוכל לפגוע בך, ואמרי בשקט "אני לא מרשה להרביץ". אל תחייכי כשאת אומרת זאת. הישארי תקיפה, ואל תשחררי את האחיזה שלך עד שתהיי בטוחה שהוא נרגע. * הרחיקי אותו מעלייך. אמרי בקצרה "לא נעים איתך, תתרחק". שמרי על ארשת רצינית, ותני לו להרגיש למשך מספר דקות ש"את לא חברה שלו". * אם הוא פגע בך, זרק עליך משהו, נשך או הרביץ, קומי וסגרי את עצמך בחדר אחר למשך מספר דקות. תוכלי לומר משהו כמו "לא מעוניינת לשבת על ידך כשאתה מרביץ". לתחושתי, תוכלי להפיק תועלת רבה מהדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לעזור לך להבין את הרציונל והפרקטיקה של הצבת גבולות נאותה. בהצלחה ליאת

שלום לחברה שלי יש בת בת 6.היא טוענת שילדה דורשת תשומת לב ללא גבול, כל הזמן דורשת חיזוקים. כמו כן היא טוענת שהיא לא מבינה הומור בכלל (הילדה הקטנה שלהם בד"כ צוחקת באותה הסיטואציה). על מה זה יכול להצביע והאם כדאי לפנות לטיפול? תודה

שלום שרה, התיאור שלך, מטבע הדברים, חלקי מאד וכללי מדי, מכדי שאפשר יהיה לנסח השערות או אבחנות. אני מציעה לפנות להתייעצות כל אימת שההורים מגלים דאגה או חשד למשהו חריג.זה תמיד עדיף על חוסר וודאות וספקולציות. בברכה ליאת

שלום יש ליילד בן שלוש וחצי.לפעמים הוא רואה אות י בחזיה ותחתונים כאשר אני מתלבשת. האם להימנע ממצב זה? ומה לגבי מקלחת משותפת לו לאביו? תודה

שלום נטלי, הורים (ואפילו פסיכולוגים) לא תמיד מתייחסים לנושא העירום בבית באופן אחיד וגורף. כנראה שאין כאן "נכון" ו"לא נכון", ולכל משפחה מתאים משהו אחר. בעיני, המצב שאת מתארת כרגע אינו מזיק כלל, אם הוא נעשה בטבעיות וללא מבוכה מבחינתכם. ככל שהילד גדל, יש לתת את הדעת על הנושא, ובהדרגה להגביל את החשיפה לעירום. לעיתים קרובות, הילדים עצמם מאותתים על הזמן ה"נכון", ונמנעים מהמפגש עם העירום של ההורה. בעיני, עדיף להישאר קשובים, ולהקדים מעט את השלב הזה. כלומר - להפסיק להתפשט על ידו עוד *לפני* שזה יביך אותו. גם כאן, כמו בהרבה סוגיות אחרות, יש להשתמש בתבונה באינטואיציות ההוריות ובשכל הישר. בשמחות ליאת

שלום בני בן 3.5 שנים.לפני כחציי שנה התחלנו את תהליך הגמילה. לקח לו מספר חודשים להיגמל מהפיפי במהלך היום.הגמילה הזו היתה קשה.על גמילה מקקי לא היה בכלל על מה לדבר. לפני כחודש נגמל מחיתול בשינת צהריים. לפני כחודשיים התחלנו עם הגמילה מקקי.קשה לו מאוד.בשורה התחתונה הוא מעדיף לעשות את הקקי בתחתונים.לפעמים בחיתול.לפני כמה שבועות הצליח לעשות קקי בשירותים מספר פעמים.אמר שזה בכלל לא מפחיד.אך מאז לא עשה יותר בשירותים - הוא בעיקר מתאפק, או שמחכה לעשות בבוקר כשהוא עדיין עם חיתול.כששואלים אותו למה הוא לא רוצה לעשות בשיותים הוא אומר שזה מפחיד אותו. בין לבין ניסינו לגמול אותו מהחיתול בלילה אך זה לא הצליח וגם מצב ההתאפקות לקקי החמיר אז החזרנו את החיתול לילה. לפני שבוע התחיל להרטיב בצהריים בשינה אפילו שעושה פיפי לפני שהולך לישון (אולי מהתרגשות מהנסיעה לחו"ל). לסיכום,הגמילה שלו נמשכת כבר חצי שנה.אנחנו מאבדים את הסבלנות. איך ממשיכים מכאן? +

האם הקושי שלו בגמילה מצביע על אופי מסוים?למשל שקשה לו להתמודד עם מצבים מורכבים? או שהוא לא רוצה להפוך לעצמאי? תודה

שלום שרה, יש ילדים שיותר קשה להם עם מעברים, והם עלולים להתקשות יותר מחבריהם בצליחת המשברים ההתפתחותיים. עם זאת, לאור מה שאת מספרת, נדמה לי שהקשיים שלכם נובעים מתהליך גמילה לא מוצלח מלכתחילה, ולאו דווקא מבעיית אופי. הגמילה מחיתולים נעשית עפ"י רוב ביוזמת המבוגרים, כאשר הם מתרשמים שאצל הילד קיימת בשלות מוטורית, רגשית וקוגניטיבית לתהליך. כאשר הילד אמור *להבין* מה נדרש ממנו, להיות *מסוגל* לשבת על סיר או אסלה ו*לשלוט* בשרירי הסוגרים, וכאשר הוא *בשל* לעצמאות ולקיחת מידה של אחריות על עשיית הצרכים שלו. בדרך כלל, הגמילה מקקי אמורה להיות פשוטה יותר, לפחות ככל הנוגע לשליטה. את הפיפי צריך לעצור (זה קשה!) ואת הקקי לשחרר רצונית מפי הטבעת. כאשר מופיעים קשיים סביב הקקי, זה נובע בדר"כ מפחד כלשהו (פחד מגובה האסלה, מרעש המים בשירותים, פחד מ'נשירת' הקקי הנחווית שאובדן חלק מהגוף, פחד מכאב במקרים של עצירות) או מתחושת גועל ודחייה המועברת מן ההורים לילד, ישירות או בעקיפין. תגובות של רתיעה וגועל מצד ההורה ("הקקי מסריח או מלוכלך") מעוררות בילד תחושות אשמה ובושה, ומסבכות את המצב. חייבים לזכור שמבחינת הילד, לא תמיד קיימת מוטיבציה פנימית לתהליך. עקרונית, התהליך 'נכפה' על הילד כחלק מהמאמץ להפכו לבן-תרבות, העושה את צרכיו רק במקום המיועד לכך. כאשר אנחנו מחליטים להתחיל את המהלך הזה, אנו מורידים את החיתול, ומבשרים לילד "עכשיו אתה גדול, אין יותר חיתולים. מעתה, את הפיפי והקקי יש לעשות רק בסיר או באסלה". כאשר אנחנו מציעים לו חיתול רק לצורך עשיית קקי, אנחנו משדרים מסר כפול ומבלבל, ומניחים את היסודות לבעיה מתמשכת. בשלב הראשוני, אפשר להחזיר את החיתול רק ללילה, כדי לא להרטיב את המיטה, ולהסירו מייד בבוקר, כדי לעודד את הילד לעשות את צרכיו "כמו גדול". כמו שאת בוודאי יודעת, אפשר לעודד את הילד באמצעות פרסים קטנים, סיפורים וקלטות העוסקים בנושא, ואפילו ישיבה על ידו כשהוא יושב על הסיר או האסלה. שבחים והתפעלות מכל הישג - גם הם עוזרים. כרגע, מה שאני מציעה לך, זה למצוא מאמר טוב באינטרנט על תהליך הגמילה הנכון, המנחה את ההורה "צעד צעד", ומזהיר מפני הטעויות הנפוצות. יש לא מעט מאמרים כאלה. נסי להתחיל מהתחלה, תוך הימנעות מהטעויות שכבר הזכרתי. השתדלי לגייס מחדש סבלנות ונדיבות כלפי בנך, שבוודאות ישתלט בסופו של דבר על המשימה. בהצלחה ליאת

בתי בת 17 נוהגת 'לקחת' דברים בגדים וכסף מהבית ללא רשות היא הצעירה מ-4-בנותי כשפונים אליה היא מכחישה למרות שיודעים בוודאות שהיא עשתה זאת. התנהגות זו גורמת למתחים רבים בבית אינני יודעת כאם כיצד לינהוג עזרתך בבקשה

שלום רב, אינני מבינה למה את מתכוונת כשאת אומרת לוקחת בגדים מהבית. לאן? מה היא עושה בהם? בכל מקרה, אני מציעה לשוחח איתה ולהדגיש שהכסף שלך והבגדים הם רכושך הפרטי, ושאינך מרשה לך להוציאם ללא רשות. לעיתים, בעיקר באווירה שפעם מרשה ופעם לא מרשה, נוצר בלבול סביב מה ששייך לי ומה אינו שייך לי. חשוב להבהיר את הדברים באופן חד משמעי, כדי שגם היא תבין את משמעות מעשיה. הסבירי שלא תוכלי לגלות סובלנות לגניבת כסף, ולכן יהיה עליה להחזיר כל כסף או רכוש שייעלם מהבית, או דרך דמי הכיס שלה, או דרך שכר עבודתה כשמרטפית.אם אינה עובדת, תוכל להחזיר את ה'חוב' דרך עזרה בבית ששווה כסף (רחיצת המכונית, למשל) אם את חושדת שמדובר בהתנהגות עם 'ארומה' פלילית, פני להתייעצות עם גורם מקצועי. בברכה ליאת

שלום, בני בן ה 6 מרביץ הרבה לאחיו התאום (הרבה פעמים משום שאחיו מציק לו). אנו שולחים אותו לחדרו ולפעמים (מעטים) גם מענישים את האח התאום . היום שוב שלחתי אותו לחדר אחרי שצעק עליי מאוד- אמרתי לו שלא מקובל עליי שיצעק עליי. לאחר מספר דקות נכנסתי לחדרו כדי לומר לו שמותר לו לצאת. ואז התפתחה בינינו שיחה והוא אמר לי "את רואה שהעונשים לא עוזרים לי , את צריכה למצוא משהו אחר כדי שאני אפסיק להרביץ" . והאמת שהוא צודק, אני יודעת שהוא משתדל מאוד לא להרביץ ולא לצעוק ,מאוד מפריע לו שהוא לא מצליח לשלוט בזה. אילו דרכים נוספות ניתן לנסות כדי ללמדו לשלוט בכעסים ו/או לפרוק בדרך אחרת.

שלום לך, האמת, האמירה של הילד שלך מרגשת אותי, בהיותה מדוייקת כל כך, מזמינה כל כך, חכמה כל כך! נדמה לי שברמה הפרקטית והמיידית הייתי שואלת אותו "מה, לדעתך, היה עוזר לך להפסיק להרביץ?". ילדים נבונים יכולים להניח לפנינו את הפיתרון, אם רק נסכים להקשיב להם. נדמה לי שבתור התחלה, הייתי נסוגה מעמדת השופטת בין שני האחים, כך שרמת התסכול שלו תרד. כאשר את מתערבת (יותר) לטובת אח אחד, את דוחקת כל אחד מהם ל'נישה' או ל'תפקיד' של הילד הטוב או הילד הרע. זהו מצב בלתי רצוי, כי הוא משרת את שניהם. הילד ה'טוב' נשאר קורבן וזוכה להגנה מצידך, והילד ה'רע' מקבל אישוש לתחושות הקיפוח שלו, ולמחשבה שאין לו כבר מה להפסיד. החלטה גורפת לא להתערב במריבות האחים, ואפילו הסתלקות שלך לחדר אחר בכל פעם שמתחילה האלימות, תלמד את שניהם שהמריבה אינה משתלמת ("אין הצגה אם אין קהל"), ושיהיה עליהם לפתור את הבעיות ביניהם בדרך לא אלימה. בכל הקשר אחר, אני מציעה לייצר מצב בו התנהגות אלימה תגרור הפסד ממשי (הרחקה היא לא תמיד סנקציה מרשימה) ובלתי רצוי עבור הילד המכה, הקשור בדרך הגיונית כלשהי להתנהגות האלימה. למשל - "כשאתה מכה, לא נעים לנו. זה מקלקל את מצב הרוח שלנו. עכשיו, כשאני עצבנית ומותשת, לא אוכל לספר סיפור לפני השינה, ולכן תלכו לישון מוקדם יותר ובלעדי". כדאי לזכור שסנקציה יעילה לא חייבת להיות עונש חמור וקשה מדי. מספיק שתהיה תוצאה הגיונית בלתי נעימה - אך עקבית - כדי לפעול! בהצלחה ליאת

קודם כל תודה, זה עזר לי להבין מספר דברים. יכול להיות שהאח "הטוב" ממשיך להציק כי הוא יודע שאחיו ירביץ לו וההורים יכעסו על אחיו ויגנו עליו, אני מניחה שלכן הוא ממשיך להציק. אך יש לי שאלה נוספת, כשאני לא לידם עדיין האח ה"מוכה" בא אליי ואומר לי "הוא הרביץ לי " אז מה עליי לעשות במקרה הזה מבלי להיות שופטת? האם "להעניש" את הילד המכה (ושוב הוא בצד של הילד "הרע")? לא להתייחס (הילד "המוכה" לא קיבל תמיכה מהוריו) ? לחקור למה הגיעו למצב הזה ולנסות איתם לראות איך ימשיכו הלאה מבלי בעצם לשים דגש על אחד הצדדים? הצעות נוספות יתקבלו בברכה, אינני רוצה שמישהו מהם ירגיש מקופח. תודה.

שלום! יש לי ידידה עם בעיית התנהגות ואני רוצה לעזור לה. ברור לי שאת העזרה הכי מקצועית אפשר לקבל מפסיכולוג, אבל אני לא חושב שהיא תרצה עזרה כזאת לפני שאני אשכנע אותה שזה נחוץ. חוץ מזה מעניין אותי מה עושים עם אנשים כאלה, שבתור חבר אני אדע איך לעזור. הבעיה של הידידה הזאת היא שבכל פעם שקורה משהו בלתי צפוי, שינוי תוכניות שלא טוב לה וכדומה, היא ממש נהיית קודרת. פרצוף תשעה באב, לא רוצה לדבר עם אף אחד. אם מישהו מנסה לעזור או לנחם אותה, היא חוזרת על המשפט "זה לא עוזר לי" ופשוט לא נותנת לאף אחד לשפר את ההרגשה שלה. כאילו היא מענישה את הסביבה שלה על כך שקרה משהו שלא מוצא חן בעיניה. יש לה גם יחסים בעייתיים עם ההורים, הרבה ויכוחים וכו', אולי חינוך לא טוב גרם לבעיה הזאת להתפתח. עובר זמן והיא נרגעת והכל שוב בסדר, אבל בזמן אותם התקפי דיכאון היא רק כועסת. לפעמים זה מגיע למצב שהיא בוכה, אפילו שבסך הכל מדובר באיזה שינוי קטן בלוח הזמנים. בלי לחשוב יותר מדי על פתרון, בלי לחשוב חיובי, בלי לבדוק אם יש פתרון, היא פשוט נכנסת מיד למצב הזה של כעס. הייתי רוצה לדעת מה גורם להתנהגות כזאת, ומה עושים כדי לתקן בעיה כזאת. נניח שאני בתור חבר טוב רוצה לעזור לה - מה אני עושה? איך מלמדים בנאדם כזה לתת לאנשים לנחם אותו, להסתכל על חצי הכוס המלאה, להתמודד עם בעיות באופן רציונלי יותר במקום למהר לכעוס ולהתרגש ולהחליט שזה סוף העולם? הייתי גם רוצה לדעת איך חינוך לא נכון של הורים גורם לבעיה כזאת, שאני אדע לא לעשות טעות כזאת כשיגיע הזמן שלי להיות הורה... תודה מראש :)

שלום עמי, לא בטוחה שהשאלה שלך מאד 'מתאימה' לפורום שלנו, ובכל זאת אנסה להשיב בקצרה. לחינוך של ההורים יש לעולם השפעה על נפשו של הילד, על אישיותו, על דפוס היחסים שלו עם העולם החברתי, על תפיסת העצמי ותפיסת הזולת, ועוד. מה שמסדיר את אופי התגובות שלנו למצבים השונים בחיינו הוא, בראש וראשונה, המזג המולד שלנו. מסתבר שאפשר להבחין כבר בחדר התינוקות במחלקת היולדות בין תינוקות רגועים ונינוחים, לתינוקות חסרי מנוחה, עצבניים וצווחניים. על הטמפרמנט המולד נוספות השפעות סביבתיות, כמו למשל החינוך בבית, אירועים וחוויות חיים, תנאי המחייה שלנו, וכד'. יש תיאוריות הגורסות שתגובתיות קיצונית כמו זו שאתה מתאר קשורה להפרעה במערכת הוויסות הרגשי, המחמירה בתנאים סביבתיים מסוימים, למשל כאשר לא מסייעים לילד לזהות ולקרוא בשם לרגשות חזקים. כך, למשל, כאשר הילד מרגיש שהוא סובל, כאוב, עצבני או כועס, וההורים לא נותנים לכך מקום, ואולי אף מבקרים את הילד ("מה אתה מתלונן? מה חסר לך? אין לך סיבה להרגיש ככה"). במצב כזה, הילד מתקשה לסמוך על רגשותיו כעל מקור מידע, הוא מבולבל, ולעיתים מקצין את תגובותיו כדי לשכנע את האחרים ולתקשר את מצוקתו. אם משהו מהתיאוריה הזו (התיאוריה הביו-סוציאלית שעליה מתבססת התיאוריה הדיאלקטית להתפתחותה של הפרעת אישיות) מתקבל על דעתך, ודאי תבין שמה שהחברה שלך צריכה, זה דווקא מבט מבין ומתקף, שרואה ומכיל אותה, מסכים להיות איתה עם חצי הכוס הריקה, מכיר בקושי ובכאב דווקא כאשר כל האחרים לא. נשמע מאד פשוט, לכאורה, אך קשה מאד לאורך זמן, דווקא בגלל החזות המאד מתפקדת. במילים פשוטות - הנכונות לראות ולקבל אותה מתוך עמדה לא שיפוטית, להסכים להכיר בסבל ובמצוקה שלה (זה לא קל להתפוצץ רגשית כל כך הרבה פעמים) ולהקשיב ל"סוף העולם" שלה ללא ביקורת. זאת יכולה להיות התחלה לא רעה, ואם לא יהיה שיפור, אפשר לעודד אותה לפנות לטיפול. מקווה שקצת הרחבתי את ההתבוננות שלך על חברתך. בברכה ליאת

דבר ראשון, תודה רבה :) בדקתי איזה פורומים יש באתר ושאלתי כאן כי חשבתי שפה זה התחום הכי קרוב לשאלה שלי. אני רוצה להמשיך לדון בזה, לאור ההצעה שהעלית. אני מקשיב בשמחה כשהיא רוצה לדבר, אפילו גורם לה לדבר כשהיא שומרת את הכעס בפנים. הבעיה היא שהיא לא רוצה להוציא שום דבר על אף אחד. היא עושה את זה רק אם מישהו מדבר איתה. ברגע שהיא עצבנית היא פשוט מרחיקה את כולם. זה מאוד מזכיר לי את המצב הבא: דמייני ילד קטן שרגיל לקבל מההורים שלו כמעט כל מה שהוא רוצה. ברגע שהם לא נותנים, הוא מעניש אותם. הוא צועק קצת, מציק, בוכה. מה שילדים קטנים עושים. אבל אם זה לא עוזר יש לו תכנית פעולה נוספת: להתעלם מההורים. הוא פשוט יושב בצד בחיבוק ידיים. אם ההורים אומרים לו משהו הוא מתעלם. הוא מונע מהם תשומת לב. הוא מעניש אותם כי הוא לא קיבל את מה שהוא רצה. אני מרגיש שהידידה שלי עושה דבר מאוד דומה. אמנם באופן לא מודע, אבל היא סוג של ענישה את העולם על זה שהיא לא קיבלה את מה שהיא ציפתה לקבל. היא מגיבה בקרירות, וככל שאנשים יותר מתעקשים להבין מה קרה לה, היא מתעצבנת עליהם יותר. היא פשוט לא רוצה אף אחד בסביבה. מה עדיף לעשות עם המצבים האלה? להתרחק ממנה עד שהיא נרגעת, או לגרום לה לספר לי על מה מדובר (הרבה פעמים היא מתחילה להתרגש תוך כדי הסיפור, ואם אין לי שום פתרון להציע לה, אין לי מה לעשות חוץ מלעזוב אותה לנפשה)? מאז שהכרנו אני מנסה לראות דרך התקפי הכעס שלה והיחס הקר והתקיף שלה, לא למהר לשפוט אותה אלא להקשיב לה ולהבין מאיפה זה בא ומה אפשר לעשות עם זה. אבל זה לא עוזר. לא משנה כמה היא נחמדה וכמה כיף לנו לדבר כשהיא רגועה - ברגע שמשהו מכניס אותה ל"מצב עצבים" היא פשוט בנאדם שונה לגמרי ומתייחסת לכולם באותו קור, לא משנה אם הם זרים או החברים הכי טובים שלה. אני אישית עמדתי בזה הרבה יותר זמן ממה שמגיע לה, רוב האנשים בטח מתרחקים מהר מאוד כשהם רואים איך היא מתנהגת. אבל גם לי מתחיל להימאס ואני לא רוצה שהיא תתעשת רק כשיהיה ממש מאוחר...

שלום, אני לא יודעת אם שאלתי מופנת במקום הנכון.. יש לי בן בן חודשיים, בחודש הראשון היה לו גזים והיה בוכה הרבה, כל הזמן היה על הידים שלי, עכשיב אין לו, כאילו הוא התרגל לזה, רוצה להשאר כל הזמן כך, אפילו כשהוא רוצה לישון, הוא יושן רק איתי וגם רק על הידיים עם הנעה וסיבובים.. זה מעייף ומתסכל, לפעמים אחרי שהוא נרדם בכמה דקות, שמה אותו במיטתו הוא גם קם ובוכה ולא שותק אלא אם הרמתי אותו.. אשמח לתשובה ותודה מראש

שלום רב, ככל בני משפחת היונקים, גם "גורי אדם" זקוקים לקרבתה המזינה והמנחמת של אמם, והם חשים רגועים ובטוחים כשהם בזרועותיה. התינוק שלך זקוק לקרבתך, וברוב המקרים הוא יירגע בזרועותייך גם ללא ריקודים וסיבובים. נסי לא ליצור במו ידייך הרגלים משונים של הרדמה והרגעה, מלבד נוכחותך הקרובה והשקטה. אני מציעה לך לא להתמיד במנהגים והרגלים שגורמים לך תסכול והתשה. זכרי שמותר לתת לתינוק לבכות מס' רגעים, ולאפשר לו להירגע בכוחות עצמו, במיוחד כאשר הוא עייף מאד. אל תרגילי אותו לישון במיטתך או להירדם על הידיים. עדיף להישאר לצד מיטתו, ללטף מעט או לשיר לו בשקט כדי שיחוש את נוכחותך אך לא ישעבד אותך. בהצלחה ליאת

לפני כשנה וחודשיים הופיע לראשונה גמגום אצל בני, אז הוא היה בן 2 ו-9 חודשים, זה קרה במהלך ביקור של קרובי משפחה עם ילדים מחו"ל בבית שלנו במשך מספר שבועות ( הם גם דיברו בשפה זרה שאיננו מכיר ). זה היה בחודש אוגוסט ואז בספטמבר הילד הלך לגן עם גננת וילדים חדשים. הילד המשיך לגמגם וכעבור מספר חודשים פנינו לקלינאית תקשורת לטיפול בבעיה.לאחר שלושה מפגשים הילד חלה ונעדר מהגן לתקופה של כשבוע וחצי והגמגום עבר בעצמו. שוחחתי עם קלינאית התקשורת והוחלט שאין צורך יותר בטיפול....אגב, מה שהומלץ לנו בזמנו זה להפחית כמה שיותר בגירויים חדשים, לדבר איתו לאט ולשמור על רוגע בסביבתו. לפני כשלושה חודשים ילדתי בת, ובספטמבר הילד חזר לגן, הפעם עם אותה הגננת האהובה. לפני מספר שבועות הגמגום חזר, ונראה שבעוצמה יותר חזקה. שוחחתי עם הגננת וגם שאלתי גם את הילד לגבי המתרחש בגן, ולפי דבריהם לא היו אירועים חריגים בגן..מה עלינו לעשות הפעם ? האם יש צורך שוב לחכות מספר חודשים ולעקוב או שמומלץ לפנות מידי לטיפול ? כיום הילד כמעט בן 4. סליחה על האורך ותודה מראש על מענה. חג שמח! נטלי.

שלום נטלי, גמגום יכול בהחלט להופיע במצבי משבר או מצוקה, ולהיעלם כאשר רמות הלחץ פוחתות. אם הקלינאית אבחנה את הגמגום הראשון כנובע מסטרס, יש סבירות גבוהה שכך הדבר גם הפעם, והגיוני להניח שהוא יחלוף מעצמו כשיירגע הלחץ. אני ממליצה ליצור קשר עם הקלינאית שמכירה אתכם, ולהתייעץ איתה ליתר ביטחון. בברכה ליאת

שלום רב, אני אמא ל-2 בנות בגילאים 3 ו-5 ועשרה חודשים (נמצאת עדיין בגן חובה). אני מתייחסת לבנות באופן חופשי בכל מה שקשור לאיברים אנטימיים ז"א שהן רואות אותי ערומה לפני שאני מתלבשת או שנכנסות אליי למקלחת..הקטנה בת ה-3 לעיתים מתקלחת איתי. הן יודעות שאלו איברים אינטימיים ושאסור לאף אחד לראות אותן ערומות מלבד אמא ואבא. אתמול בעלי נסער מאוד ששמע כי הבנות ראו את אמא שלי (סבתא שלהן ערומה) ושנגעו לה באיברים (חיצונית כמובן) הוא בא אליי בטענות קשות ושזה אסור ושהן יהפכו להיות סוטות. אימי נמצאת איתן כל יום 3 שעות אחרי הגן עד שאני חוזרת מהעבודה. שאלתי היא מה באמת הגבולות בעניין הזה מבחינת פתיחות מינית כלפיי הבנות? והאם באמת אסור להן לראות אותה ערומה או להתקלח איתן או לגעת בה חיצונית ? אשמח לתגובה מעמיקה בנושא בברכת חג שמח ותודה מקרב לב :)

שלום מיטל, נדמה לי שהכלל (שיפה לשעה זו) של "עירום - רק עם אבא ואמא" בהחלט במקומו, כאשר סבא וסבתא לא ב'דיל'. הבהלה של בעלך שמא יהיו 'סוטות' נראית מעט מרחיקת לכת, אך התנגדותו למקלחות משותפות עם סבתא נראית בעיני במקומה. לא מדובר בכללים כתובים או בגבולות המעוגנים בחוק, ובמידה רבה בכל משפחה ייתכנו ניואנסים. אחרי הכל, יש משפחות בהן העירום אסור בבית, גם בתוך המשפחה הגרעינית, ויש משפחות משוחררות הרואות בגוף העירום משהו טבעי שניתן לחשוף ללא בושה בסביבה ידידותית. כיום, בשל הרגישות הרבה סביב הטרדות מיניות (לצערנו, לפעמים גם בתוך המשפחה), אנחנו מעדיפים כללים ברורים, לפיהם איברי הגוף המוצנעים אינם נחלת הכלל. כאשר אנחנו מתחילים לחשוב למי מותר ולמי לא, הילדים יכולים להתבלבל. אם לסבתא מותר, אז מותר אולי גם לסבתא השניה, ואולי גם לסבא... בקיצור - עדיף שלא. בשמחות ליאת

שלום רב. יש לי תינוק בן חודש ושבוע ואינני מניקה אלא מאכילה מבקבוק כל 4 -3.5 שעות בהתאם להנחיות . אך כעבור 4 שעות בין ארוחה לארוחה תינוק בדרך כלל יושן . וכאשר הוא מתעורר ככל הנראה מרעב ועד שהוא מקבל אוכל הוא צורך במשך 10 -15 דקות משום שהכנת הבקבוק לוקחת זמן . השאלה שלי האם סיטואציה כזו היענות לא מיידית לצרכים יכולה לפגוע בקשר או ליצור בעיות תקשורת אחרות . ולכן כדי להתחיל לאכיל אותו לפני הזמן כלומר לפני שזה מגיע לבכי עז? תודה

שלום איילה, גם לו היינו רוצים מאד, קשה להעלות על הדעת מצב בו התינוק שלנו מקבל כל מה שהוא רוצה ברגע שהוא רוצה! זה באמת בלתי אפשרי, ומידה של תסכול היא בלתי נמנעת. עם זאת, תינוק כ"כ קטן ורך (מזל טוב!) דומה לפקעת קטנה של דחפים וצרכים, והוא עדיין לא יודע ולא יכול לשלוט בהם ולהתאפק. ככלל, ככל שהתינוק שלנו מסופק ומטופל, כך הוא יהיה יותר רגוע ונינוח. רמות גבוהות מדי של תסכול עלולות לגרור עצבנות, אי שקט ובכי, כמו גם קושי לבטוח בעולם שסביבו. קורה לפעמים שהרעב של התינוק 'תופס' אותנו לא מוכנים. זה קורה. אך רצוי שברוב המקרים, הארוחות שלו יהיו מוכנות בזמן. אני בטוחה שככל שתכירו טוב יותר אחד את השני (את והתינוק שלך), הוא יהיה יותר צפוי, ותצליחו לבסס שגרת האכלות נינוחה יותר. יש לא מעט פיתרונות טכניים לבעיה שאת מתארת. למשל מחמם בקבוקים, לתוכו אפשר להכניס את הבקבוק עם המים גם שעה לפני האוכל, ואז - כשהוא מתעורר - מה שנשאר לך זה רק להוסיף את אבקת הפורמולה ולערבב. זה לוקח רגעים וחוסך הרבה בכי ועצבנות. מה את אומרת? (רעיונות נוספים מאימהות מנוסות יתקבלו בברכה) בהצלחה ליאת

היי... אני מחפשת פסיכולוגית שגרה באזור המרכז ועובדת עם כללית מושלם. יש לי רשימה אך אני מחפשת המלצות... אני מחפשת לטיפול פרטני. אשמח לכל עזרה!

שלום אדי, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בהצלחה ליאת

ילדי בן ה-5 שינה לאחרונה התנהגותו כלפי חבריו והוא מוותר להם מיד כאשר מבקשים ממנו לעשות או להביא משהו, במיוחד הוא מוותר לאחד מחבריו שאותו הוא מעריץ מאוד ומכנה אותו "מלך". שמתי לב כי לאחרונה גם מתחילים חבריו לכנות אותו בכינויי גנאי כמו "... המעצבן" ועוד. כמובן שהדברים הללו מאוד מציקים לי ואינני יודעת כיצד לשנות את המצב. שוחחתי עימו מספר פעמים בנושא והסברתי שאין שום סיבה לכניעה והויתורים שלו ואף כעסתי עליו והודעתי שאינני מוכנה יותר לקבל את המצב הזה. אני יודעת שזו לא הדרך ואני מבקשת עצה בדחיפות על מנת שלא יתקבע המצב הזה בעתיד. אני מבקשת לציין כי אין בעיות משפחתיות והוא מקבל המון אהבה ותמיכה גם מסביו וסבתותיו. אנו גרים בישוב קטן ואני חוששת מהעתיד. אנא עזרתך בנושא.

שלום נורית, נדמה לי שבנך סובל מספיק, ואין טעם להוסיף על כך גם את הכעס שלך. חייבים לזכור שילדים צעירים חסרים עדיין את התחכום והניסיון של המבוגרים, ולכן הם יכולים לנקוט דפוס של וויתור או כניעה (הנתפס בעיני המבוגרים כהתרפסות) בפני ילדים אחרים הנתפסים כחזקים ובעלי השפעה. מנקודת המבט הפרקטית, יש בכך מידה של היגיון, וגם אנחנו - הגדולים - לא נקיים מהנטייה הזו. לפעמים, בעיקר כאשר אנחנו חלשים וחסרי ביטחון, אנו נוטים להתקרב למי שחזק, מתוך תקווה שמשהו מזוהרו וחוזקו של האחר יקרין גם עלינו. זה מאד אנושי, ולא מוכרחים לכעוס על כך. ובכל זאת, קשה מאד לראות את הילד שלנו דחוי או מוזנח מהבחינה החברתית, ואם הילדים קוראים לו "מעצבן", חשוב לנסות ולהבין האם משהו בהתנהגותו עלול לתרום לכך. האם הוא מבין את הכללים החברתיים? האם ניסיונותיו להתקרב נחווים כ'נדנוד'? האם מה שנראה כוויתור וכניעה מאפשר לו להיות דרשני ותובעני בנסיבות אחרות? ומה קורה בבית? האם גם מולכם הוא "מעצבן"? האם הוא יודע לחכות בתור? להתאפק? להתחלק? השאלות הללו חשובות לצורך הבנת הדינמיקה הבינאישית והחברתית בינו לבין הזולת, ולצורך מחשבה על כיוון ההתערבות המסייעת. כרגע, הייתי מנסה לגייס את הגננת לעזרה, לתיווך והכוונה בשעות הגן, וכן לעידוד ויוזמה של קשרים חברתיים עם ילדים שיותר דומים לו ומתאימים לו (גם אם אינם בצמרת המדרג החברתי בגן). נסו לעודד מפגשים חברתיים גם בשעות אחה"צ, רצוי כאלה של "אחד על אחד", כדי לבסס מערכות יחסים משמעותיות לאורך זמן. אפשר להיעזר לצורך כך באימהות של ילדי הגן, שבוודאי ישמחו להתגייס. אם אתם, וכמובן גם צוות הגן, סבורים שלבנך חסרות מיומנויות חברתיות בסיסיות, אני ממליצה לפנות להתייעצות עם גורם מקצועי ולשקול התערבות טיפולית. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן שנתיים+4 חדשים. יש לו אח קטן בן 10 חודשים שישן איתו בחדר במיטת תינוק. הגדול עבר למיטה רגילה מעט לפני שנולד הקטן (שישן ב3 החודשים הראשונים בחדרנו). הקושי שלנו הוא עיניין הרדמת הגדול בערב. יש עליות וירידות.. יש טקס קבוע בבית לפני שינה לשניהם ביחד: אמבטיה, פיג'מות (כאשר יש אור קטן בחדר)ובקבוק לפני שינה. סיפור, מעט מוסיקה שקטה.. הבעיה היא כאשר הגדול מחליט שהוא לא רוצה לישון. ההתמודדות איתו היא בעייתית כיוון שאחיו הקטן נמצא באותו החדר ולרוב נרדם לפניו..ואז הוא מעיר אותו-מה שלא תורם כלל להמשך ההתמודדות..אינני רוצה להפריד בינהם מבחינת חדר משותף. מה היית מציעה לי?

שלום אורית, דילמה כ"כ מוכרת! מרגע שמגיע הביתה ילדנו השני, נכנסת יחד איתו מערכת שלמה של אילוצים ופשרות. במידה רבה, קל לנו מאד להתכוונן לצרכיו של הילד הבכור שלנו, כל עוד הוא גדל לבדו. מרגע שמגיעים ילדים נוספים, הילד הבכור נדרש לוויתורים ולשינויים בשגרת חייו, כך שיתאימו לנסיבות החדשות. הבעיה גדולה יותר כאשר הילד ה"גדול" שלנו עדיין קטן מאד בעצמו, וקשה לדרוש ממנו התחשבות ואיפוק. לכן, אפשר לנסות להגיע למצב בו לילד הגדול יהיה כדאי להישאר שקט ולא להעיר את הקטן. למשל - נגרום לו להבין שאם הוא יעיר את אחיו, התינוק יוחזר לחדר ההורים "ולא תוכלו יותר לישון יחד בכייף". כמובן שייתכנו גם פיתרונות 'טכניים' יותר, כמו השכבה של הגדול קודם, ורק אז את אחיו התינוק, או הרדמת התינוק בחדר אחר, והעברתו מאוחר יותר למיטתו. איכשהו, בעיני המצב הנוכחי הוא הטוב ביותר, גם אם יש לזה מחיר זמני של התעוררויות חוזרות. ברוב המקרים, ילדים ותינוקות מתרגלים לישון גם בנוכחותם של רעשי רקע מוכרים. נסו להחזיק מעמד ולקוות לטוב, במיוחד לאור העובדה שזה לא קורה כל ערב. המצב האופטימלי הוא ששניהם ייכנסו למיטות באותו זמן, וייעזרו זה בזה לצורך הירגעות וכניסה נעימה לשינה. אם תהיו מספיק סבלניים - זה יגיע. בהצלחה ליאת

שלום , בני בן ה 9 החל לאחרונה ללכת בבית ותוך כדי הליכה הוא מרוכז בעצמו ונראה שחושב על כל מיני דברים . כשנשאל על מה הוא חושב אמר שהוא מדמיין את הדמויות והאירועים שהוא קורא. האם זה תקין, איך ניתן להפסיק זאת או מה החלופה. תודה

שלום רב, התיאור שלך הזכיר לי ילד אהוב שהיה בעבר בטיפולי, ילד מבריק ומחונן, שיכול היה להעביר מפגשים שלמים תוך שהוא מתהלך בחדר, בדר"כ מקיף את הספה במעגלים אינסופיים, חושב ומדבר. הקשר בין פעילות גופנית לבין תפקודי המוח השונים הודגם לא מעט במחקרים, שמצאו קשר בין הליכה (המזרימה יותר חמצן למוח) לבין תפקודי זיכרון, בהירות מחשבה, ארגון וביצוע משימות קוגניטיביות, ריכוז וחשיבה מופשטת. גדולי ההוגים (לפחות כפי שהוצגו לנו בספרות ובסרטים) נראו מהלכים תוך כדי הרהור ומחשבה. נדמה לי שזה עונה על השאלה "האם זה תקין?" אז למה בעצם את מבקשת להפסיק זאת? למי זה מפריע? ליאת

שלום רב, אני זקוקה להמלצה על פסיכולוג התנהגותי לילדה בת 8 וחצי עם חרדות שהתגברו לאחרונה. אם זה יהיה מאזור אשדוד - רחובות - אשקלון - יהיה מצוין! בתודה מראש, מיק

שלום מיק, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בברכת מועדים לשמחה ליאת

שלום רב, בני בן הארבע וחצי אובחן כסובל מהפרעה בויסות חושי, היה בטיפול של מרפא בעיסוק מספר חודשים, חל שיפור והוחלט להפסיק את הטיפול, כמו כן הילד לא נהנה כ"כ מהמפגש. הרגישות החושית באה לידי ביטוי כיום בכמה אופנים: רגישות לרעש והמולה ריחות/טעמים-אוכל אוכל לבן ללא רוטב, מראה רגישות לריחות בסביבה... חברתית- לילד יש קשיים להשתלב, לא קיצוניים אלא יותר קושי להתשלב בהתחלה ואז יש הרבה פעמים הרגשה ש"נמאס לו מהר מדי" מהילדים, שהוא משועמם...אי אפשר לומר שהוא לא אהוב או דחוי אך אפשר לומר שהוא מרגיש כך לעיתים בעיקר כשלא "יוזמים" איתו מגע והוא בעצמו מתקשה לעשות זאת ונשאר עם תחושת תסכול. העלתי כאן כמה נושאים על מנת לשאול את השאלות הבאות: 1.איזה טיפול רגשי מומלץ במקרים אלו? (הוא היה באבחון אצל פסיכולוגית קלינית שאמרה שהכל בסדר עם הילד (אכן אין לו בעיה התפתחות ) ושלחה אותנו אחרי עצה ללכת בקצב שלו לביתנו. שמעתי על טיפול CBT -האם מומלץ בגיל הזה? קבל והמלצה ממרפא בעיסוק. 2.רשמנו את הילד לחוג כדורגל במטרה לעודד פעילות גופנית ו"לנתק אותו מהטלויזיה- הפעילות המועדפת עליו! )... הוא הלך כמה פעמים ונהנה מאוד, אח"כ התחיל להיות מעט קשה והוא סרב ללכת (רשמנו אותו לקבוצה של מעט גדולים יותר כי המאמן התרשם שהוא בהחלט מתאים, החוג התקיים פעמיים בשבוע ) בדיעבד ברור לנו שעשינו טעות והעמסנו עליו יותר מיד, כרגע הוא לא מעוניין ללכת בכלל לחוג- כיצד מומלץ לפעול ?

שלום רב, כדי לחשוב על אופי ההתערבות המקצועית המתאימה, יש צורך בהבנה מעמיקה של הקשיים, הרקע ההתפתחותי, הסביבה המשפחתית והאקלים החברתי בו גדל הילד. העובדה שהפסיכולוגית שללה בעיה התפתחותית אינה מוציאה מכלל חשבון טיפול רגשי, הנעשה בגיל הזה דרך משחק או יצירה (אצל פסיכולוג ילדים קליני או מטפלת באמנות, למשל). טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) מומלץ כאשר מגדירים מטרות ויעדים התנהגותיים ספציפיים. מרבית המטפלים יודעים לשלב עקרונות קוגניטיביים-התנהגותיים בעבודתם, גם בטיפול שמלכתחילה לא הוגדר ככזה. לשאלתך השנייה, אענה ממקום אישי, כשאני מודעת לכך שיש אנשי מקצוע שיאמרו אחרת. אישית, אני מאמינה שבגיל ארבע-חמש ילדים (בעיקר אלה הנמצאים במסגרת של יום ארוך, עד אחר הצהריים) נשכרים הרבה יותר מבילוי משפחתי נינוח, גם אם מדובר בצפייה בטלוויזיה, על פני התרוצצות בחוגים שונים, לטעמי, כל חוגי ההעשרה למיניהם יכולים לחכות לגיל מאוחר יותר, לזמן שהילד יוכל לבחור לעצמו את הפעילויות בהתאם לנטיות לבו ולתחומי העניין האמיתיים שלו. בעיני, אם ממשיכים קשיי הוויסות התחושתי, מוטב להתעקש על הריפוי בעיסוק, כדי להניח את היסודות לפעילויות עשירות ומגוונות בעתיד. בברכה ליאת

שלום, נעזרתי מאוד בתשובות לאחרים, והפעם שואלת משהו משל עצמי. יש לי בן 4 ועשרה חודשים, הבכור שלי. אנו מאוד קרובים, יש לנו הרבה זמן ביחד, אני עובדת במשרה חלקית. יש יחסים מאוד חמים וקרובים במשפחה, גם עם אביו. הוא ילד חכם אך יש לו מתחים שבאים לידי ביטוי כל פעם אחרת. למשל: טיקים חוזרים ומשתנים, באים והולכים. הטיקים לא מפריעים לו, ולא נורא חמורים, אנו לא מתייחסים אליהם. יש לו גם בעיה של התאפקות עם פיפי שעות ארוכות, הוא מתבייש ויש לו חרדה סביב הנושא הזה (שיראו, שיצחקו, הוא נועל דלתות, ובעיקר הוא מתאפק הרבה). כעת יש לו גם פחד מכלבים אחרי שאיזה כלב לפני חודשיים קצת התנפל עליו בזמן טיול (לא נשך, קפץ עליו בשמחה, אך זה היה כלב גדול ובני די קטן בגובה ובמשקל). כעת הוא ממש נבהל ונצמד כשכלבים רק עוברים לידו ואפילו מרחוק. לפני כמה זמן כעסתי עליו והוא אמר לי שהיה רוצה שאני אמות ותהיה לו אמא אחרת. אני מאוד נעלבתי ואחר כך התרחקתי והוא ביקש הרבה סליחה, בערב לפני השינה התחבקנו ו'השלמנו'. אני קצת מוטרדת מאיזה הצטברות של מתחים ותופעות של פחד וגם האמירה התוקפנית הזו ביחד עם הכל. אני אומר מצד שני, שהוא ילד שמח וסקרן וחברותי, הולך לגן בשמחה והגננת אומרת שעושה חיל מכל הבחינות, הוא חכם מאוד עם הרבה סבלנות למשימות אפילו כאלה שגדולות עליו מבחינת גיל ויכולת (פאזלים עם מאה חלקים ויותר, הרכבות מסובכות של מסוקים, ועוד). הוא מילולי וחכם עם המון ידע וסקרנות. התפקוד שלו בבית ובגן מצוין, ונראה שהפחדים והחרדות השונות, כולל הטיקים, לא מפריעים לו לתפקד טוב וליצור קשרים נעימים בסה"כ עם גננים, משפחה, חברים. ובכל זאת אני מודאגת מההצטברות של הכל ביחד. מה דעתך? יש מקום לדאגה? בעלי מאוד מתנגד לטיפול או הדרכת הורים (היה לו ניסיון לא מוצלח בעבר והוא לא מאמין בזה), ואני תוהה אם "להילחם" על זה או לא.

שלום ענת, האמירה של בנך, כשלעצמה, אינה מבהילה אותי, שכן היא אינה משקפת משאלה אמיתית למותך, אלא כעס רגעי עלייך שמקבל ביטוי בפנטזיה המפורסמת של "אמא אחרת". מה שמדאיג מעט יותר הם החרדות והלחצים שאינם מקבלים ביטוי ישיר, ואשר מתגנבים החוצה, דרך החרדות והטיקים. אני מקווה שאינכם מעירים לו על הטיקים הללו, ומציעה לשקול התערבות טיפולית שתכוון לחרדה סביב הפיפי וההתאפקות. קיימת אפשרות שהפחד מעשיית הפחדים קשור איכשהו להצטיינות הגדולה שלו בכל התחומים, כפי שהזכרת, כאילו שאינו יכול להרשות לעצמו להיתפס כשהוא 'מלוכלך', 'מגעיל' או 'מסריח'. בעיני זה דווקא *כן* שווה שיחה עם איש מקצוע, ולו כדי לנסות ולהבין מה מפעיל את החרדה וכיצד אפשר להרגיע אותה (רמז: נורא מעיק להיות תמיד ילד מבריק!). אם בעלך ימשיך להחזיק בהתנגדותו, תוכלי להגיע לבדך. מדינה חופשית... בהצלחה ליאת

אני מודה לך על שמיקדת את הבעיה עבורי. אוסיף, שבעיית ההתאפקות עם פיפי היתה לו מאז שנגמל מחיתולים, ולדעתי קשורה איכשהו לשילוב בין זיהוי לא מדויק של הצורך (אולי הוא זקוק לגירוי יותר רציני של השלפוחית כדי לדעת שהוא צריך פיפי), ביחד עם נושא של שליטה שמאוד מאפיין אותו במישורים אחרים. הוא ילד חכם ומוכשר, ויש לו נטייה לרצות שליטה רבה מאוד בעולם. אני חושבת שבגלל שזה נמשך כבר שנתיים ויותר (מאז הגמילה) הוא אימן את גופו להתאפקות ממושכת. נכון להיום נוספו לרצון בשליטה עוד רבדים כי הוא מדבר על שקט ופרטיות סביב הפיפי ולכן לא רוצה ללכת לשירותים בגן. אנו מנסים לפתור בעיה זו בשיתוף הגננת הנהדרת שלו, וביחד עם הפסיכולוגית שעובדת עם הגן. אני מקוה שזה ייפתר בקרוב. הגננת מתעקשת שגם אם מתאפק בגן אין לזה שום השפעה על תפקודו הטוב בגן, שהוא נינוח ומשתתף וסקרן וחברותי. היא חושבת שזה עניין של מאבק כוח מולי, וסוג של הפגנת שליטה בגוף, ושככל שנדון בזה פחות איתו - כך ייטב. היא בעד התעלמות מוחלטת. מהטיקים אנו כמובן מתעלמים לגמרי, אף שהוא מודע להם. אני יודעת שהוא מודע להם, כי שמעתי ילדה שואלת אותו והוא עונה לה שזה פשוט פרצוף שהוא עושה. לא נראה שמפריע לו. כאמור, הם לא חמורים מאוד, הטיקים, ושכיחותם נמוכה יחסית, בשילוב עם הגיל שלו - לא נראה שזה מפריע לו מבחינה חברתית וממילא אין לנו מה לעשות. לגבי טיפול, היינו לפני כשנה בהדרכת הורים קצרה. היא עזרה לנו במידה מסוימת, אך לא נראה שפתרה את הבעיות העיקריות ולא נראה שזה היה במסגרת היכולות. הטיקים נשארו, כמו גם ענייני השליטה עם הפיפי. בעלי לא היה מרוצה מהחוויה כולה ומבחינתי זה עזר אולי לחדד דברים, אך לא היה יעיל מאוד. אולי עדיף היה ללכת על טיפול ממש, אולם נאמר לנו אז שבננו (אז כמעט בן 4) צעיר מדי לטיפול. בכל מקרה אני מודה לך על שהרגעת אותי ביחס לאמירה שהטרידה אותי על השאיפה שאמות ושתהיה אמא אחרת. חשבתי שהיא מאד קיצונית, ואני מבינה ממך שלא. לגבי כל היתר, שתי התופעות נמשכות למעלה משנתיים בהפוגות, ולא נראה שייפתרו כל כך בקלות. אני מקוה שהתמיכה בגן ביחד עם סבלנות ואהבה יעזרו. בסך הכל הוא ילד נהדר, אולי רגיש יותר מאחרים, בכך חולשתו אך גם כוחו ברגישות הזו. תודה על העזרה וחג שמח.

שלום ליאת, אני אמא לילד שיהיה בן שנתיים בחודש הבא. כבר יותר משבוע שהמילה "לא רוצה" הפכה למילה החוזרת על עצמה הכי הרבה פעמים במשך היום בהקשר להכל! קודם כל "לא רוצה" ואחר כך אולי כן מסכים. אני קראתי הרבה ספרות בנושא, שצריכים להיות עקביים עם התשובות וההתנהגות שלנו (ההורים) ולהציב גבולות. אנחנו באמת מאד משתדלים, אולי אפילו יותר מדי כי היו כמה מקרים שזה יצא מכלל שליטה וצעקנו עליו קצת על מנת להרגיעו. הבעיה שלי היא איפה הגבול ומה לעשות כאשר הוא לא רוצה להחליף טיטול, או אם כבר הורדנו טיטול אז הוא לא מסכים שנחתל אותו מחדש, לא רוצה להתלבש בבוקר, לשים חולצה חמה כשקר בחוץ. הרי אי אפשר כל הזמן להפעיל כוח אחרי כמה ניסיונות לעשות את זה בנחת. הבקרים הפכו להיות קרירים ואני לא רוצה שישאר יותר מדי זמן ערום עד שיסכים להתלבש, חוץ מזה שביום רגיל כאשר אנחנו ממהרים לגן ועבודה אין זמן למשחקים האלה. אודה לעצה איך לעשות את הבוקר נעים (כי מצב רוח רע בעקבות המלחמות הורס את כל היום, לפכות עבורנו ההורים). תודה רבה מראש וחג שמח, לנה

שלום לנה, הילד שלך הגיע לשלב ההתפתחותי המפורסם, המתאפיין במרד ראשון, במלחמה על זהות ועצמאות. הסיפור על "דובי לא-לא" מכוון בדיוק לתופעה הזו ולגיל הזה, להראותך שאינכם לבד, ושמדובר במשהו מאד אוניברסאלי. אבל צרת רבים היא רק(!) חצי נחמה, ומדובר באמת בתקופה מאתגרת. כדי לשרוד אותה בשלום, אני מציעה לנסות ולחשוב על מה שווה לצאת למלחמה ועל מה לא. מאבקי כוח, לבד מהיותם מתישים מאד, כמעט תמיד מסתיימים בתחושת מ?פ??ל?ה וחמיצות שלנו, המבוגרים, ומקלקלים את היחסים עם הילד. לכן, המטרה היא לא לנצח את הילד, אלא לסגת מראש ממאבק, ולפעול בצורה אסרטיבית, סמכותית ומכבדת, ככל האפשר מבלי לצעוק או להפעיל אלימות. כאשר הילד אומר את ה"לא רוצה" המפורסם, נסי לחשוב האם מוכרחים להתעקש איתו. אם החלטת שכן, עשי זאת בצורה נינוחה ככל האפשר: "אני מבינה שאתה לא רוצה להתלבש, אבל אין ברירה כרגע. אתה יכול לבחור אם לעשות זאת בנעימים או בכוח. אני כאן לעזור לך". גם כאשר הוא בוכה ומתנגד, הזכירי לעצמך להישאר רגועה, לא לצעוק, ועם זאת לפעול בנחישות ובמסכותיות. גם במצב כזה, אפשר לעזור לו לרדת מהעץ, ולהותיר לו מוצא של כבוד "אתה יכול לבחור את החולצה האדומה או הירוקה, ולהתלבש לבד. אם תצליח להתלבש בזמן, אולי נספיק לשתות את השוקו ביחד במטבח". אני יודעת שקל מאד לדבר וקשה לבצע, אבל זו בהחלט משימה אפשרית. אולי אם תזכירי לעצמך שלא מדובר בילד מרושע או מתעל, אלא בילד שמתנהג "לפי הספר", יהיה לך קל יותר לא להיגרר לאיבוד שליטה עצבני. שולחת לך כוח ועידוד ליאת

המון תודה על החיזוק ליאת, אנחנו בהחלט עובדים על עצמנו ומשתדלים לשמור על אסרטיביות. היום בבוקר בעלי הצליח לעשות את התהליך ללא כל בעיה. כרגע אני מרגישה שאני כנראה הצלחתי להראות לילד שאני די חלשה לידו כי אני לא אוהבת להכנס למריבות ומוותרת יותר מדי לפעמים. אבל אני גם עובדת על עצמי להיות יותר חזקה ואסרטיבית לידו. חג שמח ושוב פעם תודה. לנה

בתי בת שלוש וחצי , נכנסה בספטמבר לגן מועצה במושב , כמו כן יש לה אח בן 9 חודשים שהחל להתבגר ולהיות נוכח יותר בחייה , מאז הכניסה לגן שהיתה מאד קשה ומפתיעה לאור זאת שעד כה הילדה היתה מאד עצמאית ואף פעם לא הראתה קושי בפרידה או במהלך היום עכשיו המצב מעט טוב יותר בבוקר אך באופן כללי היא ממש לא אותה ילדה שהיתה לנו עד לפני חודשיים , הכול נעשה בבכי , בכעס, חזרה להרטיב במכנסיים למרותש נגמלה כבר לפני שנה וחצי , מבקשת לבוא למיטתנו בלילות בבכי תמרורים וצרחות למרות שאף פעם לא ישנה אצלנו . אני לא כך יודעת כיצד לנהוג , עד כמה לכעוס ועד כמה לקבל את זה שהיא עוברת תקופה לא פשוטה , מה המסר שהכי חשוב להעביר לה והאם אנחנו צריכים להתייעץ עם בעל מקצוע על מנת לעזור לה לעבור את התקופה הזו בצורה הקלה ביותר כי אני חוששת שהיא ממש מאבדת את מי שהיתה בתוך הסיטואציה הזו , אשמח לתשובתך

שלום טל, פחדים, נסיגות ותקופות משבר הם חלק מחייו של כל ילד, ולא תמיד הם משקפים פתולוגיה או בעיה פסיכולוגית עמוקה. לעיתים, אירועי חיים נורמטיביים, כמו לידת אח, מעבר דירה, מעבר גן, וכד' יכולים לעמוד בבסיס הקושי. התייעצות עם גורם מקצועי לא יכולה להזיק, במיוחד כאשר הנסיגה התפקודית נחווית כרחבה ואקוטית. פסיכולוג ילדים טוב יוכל להעריך ביחד איתכם את חומרת המצב, ובמידת הצורך להנחות אתכם כיצד להתנהג מולה בבית. עד אז, אני מציעה להימנע מלכעוס עליה, ולנקוט גישה סבלנית ומכילה. במילה 'הכלה' אני מתכוונת, בין השאר, ליכולת שלכם לקבל במידה של שלווה ביטויים של כעס, עצב או חרדה מבלי להיבהל או להיטלטל יחד איתה. כאשר הילד חווה את ההורה כדמות סמכותית, רגועה ומנחמת, יש סיכוי טוב שהמשבר יחלוף גם ללא עזרה מבחוץ. אם את מרגישה שאת נלחצת ממה שקורה לה, מתקשה להיענות בצורה מיטבית להתקפי הבכי והצווחות שלה ולא מצליחה לשמור על גבולות נאותים ביום ובלילה, פני להדרכת הורים. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן שנה וערה חודשים נכנס לראושנה בספטמבר לגן, היומיים שלושה הראשונים היו קשים הוא בכה בעת פרידה לאחר מכן כ15 דקות בגן וברגע שהינו לוקחים אותו. כמובן לגן הוא הלך רק שבוע עד שהוא חטף את המחלה הראושנה עם חום ונשאר בבית כ5 ימים, ארך כך שוב שבוע בגן ושוב שבוע בבית וככה לסרוגין. אני מבינה שהוא עדיין לא הספיק להתאקלם בגן כי הוא לסרוגין בגן ובבית. אבל איך אני יכולה לדעת שטוב לו שם? בבוקר בעלי לוקח אותו לגן הוא מתחיל לבכות עוד בבית כי יודע שלוקחים אותו לגן כשהוא נפרד מבעלי בוכה אבל הגננת לוקחת אותו אחרי שבעלי נפרד ממנו ונשאר מאחורי הדלת לראות כמה זמן הוא בוכה זה לא לוקח יותר משתים שלוש דקות ואז הוא הולך לשחק, לדברי הגגנת אוכל טוב ישן משחק עם ילדים, ואז כשמגיע השלב לקחת אותו הביתה זה שוב אותו הדבר הוא רואה אותנו ופורץ בבכי לא יורד מהידיים במשך כשעה ואף יותר כשמגיעים הביתה. אני באמת רוצה לדעת אם זה דבר נורמאלי? או שזה גורם לילד להיות מתוסכל? עד שנכנס לגן הוא היה איתי בבית.מה גם הוא עדיין לא מדבר יש רק אוצר מילים של 20 מילים בערך אולי זה גם מקשה עליו שאין לו תקשורת וקשה לו מה היית ממליצה לי לעשות? עוד דבר אם אנחנו מדברים בבית על הגן ושואלים אותו אם ילך מחר הוא מיד עושה עם הראש לא! אשמח לתשובה תודה.

שלום אריאלה, תהליך ההתאקלמות בגן לוקח זמן, במיוחד כשמדובר בגן הראשון, במיוחד כשמדובר בפעוט, כמעט תינוק, שטרם מלאו לו שנתיים. גם הילדים המפותחים והבטוחים ביותר עשויים להגיב בבכי ובהתנגדות ראשונית לפרידה היומיומית מההורה. יש להתייחס לכך כאל חלק טבעי ומובן בתהליך ההסתגלות לגן. אני מציעה להמתין עד לאחר החגים, ולאפשר לו שבועיים שלושה של רציפות בגן (אפשר לעזור לו, שוב, עם כמה ימים מקוצרים). כשהילד מתאקלם וטוב לו, נראה בדר"כ סוג של נינוחות. תיאבון תקין, מצב רוח טוב בדר"כ, שינה טובה ללא יקיצות רבות, ויכולת להיפרד מההורים (ולפגוש אותם שוב בסוף היום) ללא תגובות רגשיות סוערות. כרגע, נדמה לי שעוד מוקדם לקבוע האם "טוב לו שם", פשוט כי הוא עדיין בעיצומם של מאמצי ההתאקלמות. עוד קצת סבלנות ליאת