שלום ליאת החביבה

המון זמן לא נכנסתי לכאן. אז קפצתי עכשיו להגיד שלום. מה שלומך?. אצלי הכל בסדר... העניינים מתקדמים בכיוון הנכון. רציתי גם לשאול משהו שמרתק אותי. ככל הידוע לי, יש בפסיכולוגיה מושג שנקרא "רווח מישני". כלומר, (איך שאני מבין את זה), אנשים עושים מה שהם עושים כי זה עובד בשבילם, כי יוצא להם מזה משהו כלשהו. (אני מבין נכון?). אם כך, אם גם בהתנהגות "עקומה" לכאורה - יש עבורם רווח כלשהו - למה שיעשו שינוי?. מה בעצם המוטיבציה שלהם להישתנות?. כן, אני יודע שזאת שאלה כללית מדי, ואין לי כרגע דוגמה ספציפית, אבל תוכלי לענות באופן כללי?. הנושא מרתק אותי. לסיום, אני רוצה לומר לך שאת חביבה ומקסימה במיוחד, ואני שולח לך את מלוא הערכתי והידידות שלי. אלף נשיקות, ליאת. עמית.

עמית יקר שבת שלום, (סליחה שקצת נעדרתי מכאן - עומס! עומס!). המושג של רווח משני מתייחס, כאמור, לתועלת אפשרית המונחת בצידו של הסימפטום. אם ניקח לדוגמא ילד שפוחד מכלבים המגיע לבית שיש בו כלב. ההורים אוחזים בידו חזק, מרגיעים אותו, או אולי אפילו מרימים אותו על הידיים, ובכך מורידים את מפלס החרדה (רווח ראשוני!). הם ממשיכים להפציר בו ללטף את הכלב ("הנה, תראה, הוא לא עושה כלום") ואולי אפילו משנים את סדרי הבית המארח ("בוא נבקש מחנה שתקשור אותו") או מציעים צ'ופר ("יאללה, אם תצליח ללטף אותו כמו גבר, נקנה לך אח"כ משהו קטן בקניון"). כל התוספות הללו, מהות רווח משני, של תשומת לב, שליטה בסביבה ואפילו מתנות, שהילד מקבל רק בזכות ההתנהגות החרדתית. לכן, כאשר אנחנו מטפלים בחרדה, חשוב שנהיה מודעים לרווחים המשניים, שמחלישים את המוטיבציה לשינוי. כאשר מנכים את הרווחים הללו, והילד (או הפציינט הבוגר) נושא לבדו במחיר החרדה, הסיכוי שירצה להיפטר ממנה עולה. לפעמים, למטופלים קשה לראות את מערך התגמולים הזה, והם עלולים להגיב בכעס או בתדהמה לרעיון הרווח המשני, ואפילו לראות בכך חוסר אמפתיה או זלזול מצד המטפל. בטיפול בילדים, לפעמים קשה לשכנע הורים לוותר על הרחמים ועל תשומת הלב העצומה שהם מעניקים לילד סביב הסימפטום שלו. אבל כשזה מצליח, הטיפול מתקדם מהר וביעילות, והאווירה בבית משנה בהתאם. האם עניתי על שאלתך? שבת שלום, עמית, ואתה מוזמן תמיד. ליאת