אמא, יד יד יד!

שלום, בנותיי בנות 4 וחצי, תאומות לא עוזבות לי את היד מחוץ לבית. מהרגע שדלת הבית נפתחת הן במין חרדה לא ברורה ונותנות לי יד. האחיזה לא לוחצת אבל הן לא מוותרות עליה. גם כשיוצאים מהרכב, אין מצב שהן תצאנה מבלי שאתן להן יד. זה לא משנה להן שידי עמוסות בשקיות וראציונל לא עובד עליהן. יש לציין שלבנות יש פחד מכלבים וחתולים אבל גם באזורים "בטוחים" הן פוחדות. עברנו טיפול בחרדה מכלבים, המצב השתפר אם כי יש רגרסיה מסויימת. על פניו, החרדה לא קשורה באופן ישיר לפחד מכלבים כי בשניה שדלת הבית / הרכב נפתחת הן דורשות לאחוז בידי. יש לציין שבעת משחק חופשי עם ילדים בגינה מתחת לבית הן משתובבות ומשוחררות ללא כל בעיה. נמאס לי מהמצב הזה ואני מעוניינת להבין על שום מה ולמה ואיך ניתן לפתור את העיניין המטריד הזה. האם יש לנהוג כשנוהגים בגמילה כשהפעוט מבקש שנרים אותו או שבסיס הבעיה שונה. כשניסיתי לגמול אותן מהיד שלי הן מתאבנות במקום ובוכות. הן לא יודעות להסביר לי מה מהות הבעיה. כשאני שואלת אותן ממה הן חוששות הן עונות שהן לא יודעות. זה קורה גם עם ההורה השני. אשמח לכל ייעוץ. תודה, אמא של...

היי, ראיתי את פנייתך כבר אתמול, וחיפשתי עבורך ברשת קריקטורה ישנה שראיתי פעם, שבה רואים מטפלת הנושאת על כתפיה אסל ארוך, שעליו תלויות במקום דליי מים, המון כפות ידיים, אליהם מחוברים הילדים (הקריקטורה נמצאת בספר קריקטורות מהווי הקיבוץ שנקרא "פנימי בהחלט"). מאחר שלא מצאתי את התמונה ברשת, נסתפק בכך שנדמיין את המחזה... :-)) בעיני, בגיל ארבע וחצי עדיין מותר לילדות לבקש לעצמן מגע פיזי איתך, שמשקף (בעיני) פחות פחד, ויותר מעין טקס 'בעלות' שאופייני לעיתים לתאומים או לילדים שגדלים יחד בסביבה או באווירה של "שווה בשווה". אם תקראי מה כתבתי כמה קומות מתחתייך לאליאנה ועמוס, נדמה לי שהייתי נוקטת גם כאן גישה דומה. תגובה פרדוכסאלית - כלומר, היצמדות עקבית שלך אליהן, עד שהן עצמן יחושו באבסורד. נסי להרחיב את זה למס' ימים אפילו לזמנים בהם הן עצמן אינן זקוקות לכך, עד שיחוו אותך קצת נודניקית. לפעמים, כשאנחנו מפסיקים להיאבק במשהו מעצבן, הוא נעלם מעצמו. אשמח אם תוכלי לעדכן איך הולך. בהצלחה ליאת