אמירה קשה

שלום, נעזרתי מאוד בתשובות לאחרים, והפעם שואלת משהו משל עצמי. יש לי בן 4 ועשרה חודשים, הבכור שלי. אנו מאוד קרובים, יש לנו הרבה זמן ביחד, אני עובדת במשרה חלקית. יש יחסים מאוד חמים וקרובים במשפחה, גם עם אביו. הוא ילד חכם אך יש לו מתחים שבאים לידי ביטוי כל פעם אחרת. למשל: טיקים חוזרים ומשתנים, באים והולכים. הטיקים לא מפריעים לו, ולא נורא חמורים, אנו לא מתייחסים אליהם. יש לו גם בעיה של התאפקות עם פיפי שעות ארוכות, הוא מתבייש ויש לו חרדה סביב הנושא הזה (שיראו, שיצחקו, הוא נועל דלתות, ובעיקר הוא מתאפק הרבה). כעת יש לו גם פחד מכלבים אחרי שאיזה כלב לפני חודשיים קצת התנפל עליו בזמן טיול (לא נשך, קפץ עליו בשמחה, אך זה היה כלב גדול ובני די קטן בגובה ובמשקל). כעת הוא ממש נבהל ונצמד כשכלבים רק עוברים לידו ואפילו מרחוק. לפני כמה זמן כעסתי עליו והוא אמר לי שהיה רוצה שאני אמות ותהיה לו אמא אחרת. אני מאוד נעלבתי ואחר כך התרחקתי והוא ביקש הרבה סליחה, בערב לפני השינה התחבקנו ו'השלמנו'. אני קצת מוטרדת מאיזה הצטברות של מתחים ותופעות של פחד וגם האמירה התוקפנית הזו ביחד עם הכל. אני אומר מצד שני, שהוא ילד שמח וסקרן וחברותי, הולך לגן בשמחה והגננת אומרת שעושה חיל מכל הבחינות, הוא חכם מאוד עם הרבה סבלנות למשימות אפילו כאלה שגדולות עליו מבחינת גיל ויכולת (פאזלים עם מאה חלקים ויותר, הרכבות מסובכות של מסוקים, ועוד). הוא מילולי וחכם עם המון ידע וסקרנות. התפקוד שלו בבית ובגן מצוין, ונראה שהפחדים והחרדות השונות, כולל הטיקים, לא מפריעים לו לתפקד טוב וליצור קשרים נעימים בסה"כ עם גננים, משפחה, חברים. ובכל זאת אני מודאגת מההצטברות של הכל ביחד. מה דעתך? יש מקום לדאגה? בעלי מאוד מתנגד לטיפול או הדרכת הורים (היה לו ניסיון לא מוצלח בעבר והוא לא מאמין בזה), ואני תוהה אם "להילחם" על זה או לא.

שלום ענת, האמירה של בנך, כשלעצמה, אינה מבהילה אותי, שכן היא אינה משקפת משאלה אמיתית למותך, אלא כעס רגעי עלייך שמקבל ביטוי בפנטזיה המפורסמת של "אמא אחרת". מה שמדאיג מעט יותר הם החרדות והלחצים שאינם מקבלים ביטוי ישיר, ואשר מתגנבים החוצה, דרך החרדות והטיקים. אני מקווה שאינכם מעירים לו על הטיקים הללו, ומציעה לשקול התערבות טיפולית שתכוון לחרדה סביב הפיפי וההתאפקות. קיימת אפשרות שהפחד מעשיית הפחדים קשור איכשהו להצטיינות הגדולה שלו בכל התחומים, כפי שהזכרת, כאילו שאינו יכול להרשות לעצמו להיתפס כשהוא 'מלוכלך', 'מגעיל' או 'מסריח'. בעיני זה דווקא *כן* שווה שיחה עם איש מקצוע, ולו כדי לנסות ולהבין מה מפעיל את החרדה וכיצד אפשר להרגיע אותה (רמז: נורא מעיק להיות תמיד ילד מבריק!). אם בעלך ימשיך להחזיק בהתנגדותו, תוכלי להגיע לבדך. מדינה חופשית... בהצלחה ליאת

אני מודה לך על שמיקדת את הבעיה עבורי. אוסיף, שבעיית ההתאפקות עם פיפי היתה לו מאז שנגמל מחיתולים, ולדעתי קשורה איכשהו לשילוב בין זיהוי לא מדויק של הצורך (אולי הוא זקוק לגירוי יותר רציני של השלפוחית כדי לדעת שהוא צריך פיפי), ביחד עם נושא של שליטה שמאוד מאפיין אותו במישורים אחרים. הוא ילד חכם ומוכשר, ויש לו נטייה לרצות שליטה רבה מאוד בעולם. אני חושבת שבגלל שזה נמשך כבר שנתיים ויותר (מאז הגמילה) הוא אימן את גופו להתאפקות ממושכת. נכון להיום נוספו לרצון בשליטה עוד רבדים כי הוא מדבר על שקט ופרטיות סביב הפיפי ולכן לא רוצה ללכת לשירותים בגן. אנו מנסים לפתור בעיה זו בשיתוף הגננת הנהדרת שלו, וביחד עם הפסיכולוגית שעובדת עם הגן. אני מקוה שזה ייפתר בקרוב. הגננת מתעקשת שגם אם מתאפק בגן אין לזה שום השפעה על תפקודו הטוב בגן, שהוא נינוח ומשתתף וסקרן וחברותי. היא חושבת שזה עניין של מאבק כוח מולי, וסוג של הפגנת שליטה בגוף, ושככל שנדון בזה פחות איתו - כך ייטב. היא בעד התעלמות מוחלטת. מהטיקים אנו כמובן מתעלמים לגמרי, אף שהוא מודע להם. אני יודעת שהוא מודע להם, כי שמעתי ילדה שואלת אותו והוא עונה לה שזה פשוט פרצוף שהוא עושה. לא נראה שמפריע לו. כאמור, הם לא חמורים מאוד, הטיקים, ושכיחותם נמוכה יחסית, בשילוב עם הגיל שלו - לא נראה שזה מפריע לו מבחינה חברתית וממילא אין לנו מה לעשות. לגבי טיפול, היינו לפני כשנה בהדרכת הורים קצרה. היא עזרה לנו במידה מסוימת, אך לא נראה שפתרה את הבעיות העיקריות ולא נראה שזה היה במסגרת היכולות. הטיקים נשארו, כמו גם ענייני השליטה עם הפיפי. בעלי לא היה מרוצה מהחוויה כולה ומבחינתי זה עזר אולי לחדד דברים, אך לא היה יעיל מאוד. אולי עדיף היה ללכת על טיפול ממש, אולם נאמר לנו אז שבננו (אז כמעט בן 4) צעיר מדי לטיפול. בכל מקרה אני מודה לך על שהרגעת אותי ביחס לאמירה שהטרידה אותי על השאיפה שאמות ושתהיה אמא אחרת. חשבתי שהיא מאד קיצונית, ואני מבינה ממך שלא. לגבי כל היתר, שתי התופעות נמשכות למעלה משנתיים בהפוגות, ולא נראה שייפתרו כל כך בקלות. אני מקוה שהתמיכה בגן ביחד עם סבלנות ואהבה יעזרו. בסך הכל הוא ילד נהדר, אולי רגיש יותר מאחרים, בכך חולשתו אך גם כוחו ברגישות הזו. תודה על העזרה וחג שמח.