"עוף מוזר"-ילד אקסטרה רגיש וטיקים ווקאלים

בננו בן 10 ילד מקסים וחכם.הבעיה היא שאם מעירים לו הוא מיד בוכה כמו תינוק-אקסטרה רגיש... מעבר לכך הוא סוג של עוף מוזר- לא מתחבר לחברי הכיתה כאשר משחקים במשחקי כדור, אין לו חוש ספורטיבי והוא מעדיף לשבת לבד או לשחק עם קטנים ממנו(להיות סוג של ראש לשועלים ולא זנב לאריות).לפני מספר שנים היה משמיע קולות טיקים ווקאלים שחלפו עם הזמן (כמו קולות ציוצים של עכבר) בימים האחרונים חזרו הקולות שהוא משמיע והוא מודע להם אומר שלא שולט בזה ולא מבין למה זה קורה. אמנם זה קולות חלשים שבקושי שמים לב ובכל זאת משהו איתו לא תקין. הוא תלמיד סביר, ילד טוב(יותר מידי טוב) וממושמע מאוד, אוהב ללכת לתנועת הצופים לפגוש את החבר'ה שם, אוהב לדבר, "לחפור" ולחקור, בעל ידע רב.כפי שתיארתי הוא לא ילד "נורמטיבי"אלא שונה מהכלל (שהכלל הוא מחוספס יותר, רגיש פחות) ואנחנו לא יודעים כיצד יש לטפל בנושא - היינו אצל נוירולוג ילדים שאמר שאפשר לתת לו תרופות להפחתת הטיקים הווקאלים אבל אמר שלא לא חושב שזה יהיה נכון וסביר שזה יחלוף עם הזמן. אנחנו מודאגים מאוד מחזרת הטיקים לאחרונה ובכלל מעצם היותו שונה מהכלל. נשמח לשמוע את חוות דעתך בנושא. תודה רבה.

זו הודעה ישנה ואני לא יודעת אם בכלל תראו את זה, אבל לא יכולתי לעבור הלאה אחרי שקראתי את זה. אני ממש מקווה שכן תראו את זה כי אתם חייבים להתעורר. אני כותבת לכם כמי שהייתה פעם הילד הזה. צר לי לנפץ לכם את הבועה שלא כל ילד יוצא לבקשת הוריו. גם אם ממש רציתם ילד בלונדיני, זה לא אומר שתקבלו. וגם אם ממש רציתם ילד ספורטיבי, מה לעשות, גם זה לא תמיד קורה. ככה זה עובד. במקום לשפוט אותו על מה שהוא לא, תגידו תודה על מה שהוא כן, ואולי תעודדו אותו לעסוק במה שמעניין אותו. תגידו תודה שזכיתם בילד רגיש. כן, יש גם כאלה שרגישים מאד, אני עד היום כזו ככה אני. (אם כי אני בספק שהוא באמת כזה רגיש, אלא נראה שהוא מגיב בהתאם ליחס שהוא מקבל כמו שכל אחד היה מגיב לזה, וליבי יוצא אליו. אני הייתי במקומו בוכה כל היום). הוא מי שהוא, וטוב שכך. הוא נשמע מקסים. באמת שכואב לי לשמוע את מה שאמרתם עליו, כי זה משהו שהוא יסחוב איתו לכל שארית חייו. גם אם אתם חושבים שהכל נעשה מאחורי הגב שלו ושהוא לא שומע, תאמינו לי - הוא יודע.הוא מרגיש הכל. ילדים קולטים הכל. אין לכם מושג איך אפילו מילה אחת או אפילו תנועה קטנה שלא במקום יכולה להשפיע. ילדים הם רגישים לדברים שאנחנו אפילו לא שמים לב אליהם. אני רואה את זה עכשיו. כל ביקורת כלפיו, אפילו קטנה, רק תגרום לו לחוסר ביטחון, הערכה עצמית נמוכה ולרצון להסתגר יותר. ואני יודעת, כי לי זה צף רק בשנות ה-30 שלי וזה פשוט הרס לי את החיים. וסליחה על הניסוח הבוטה, אך זה נדרש - אתם ההורים שלו! התפקיד שלכם זה לחזק אותו, להעניק לו ביטחון, להאמין בו ולתת לו להרגיש שהוא אהוב ושהוא יכול הכל. האהבה שלכם צריכה להיות ללא תנאים ולא רק אם זה ילד בהתאמה אישית. אם אתם רוצים לעסוק בשיפוטיות ובמחשבות הרסניות אני בטוחה שיש לכם בבית מראה. אתם יכולים לשבת מולה ולשפוט את עצמכם ואת ההורות שלכם. הגיע הזמן לתקן לפני שיהיה מאוחר מדי. במקום להמשיך לבקר אותו, תגידו לו שאם בטעות אמרתם משהו שפגע בו שיגיד לכם. שירגיש פתוח לדבר אתכם ולשתף את מה שהוא מרגיש, והכי חשוב - תדעו להתנצל ולבקש את סליחתו. כמו שכתבו לכם, לכו לייעוץ והדרכה. זה הדבר הכי טוב שתוכלו לעשות עבורו (ועבורכם). תלמדו לשבת איתו ולהקשיב לו, לשמוע מה הוא חושב ומה יש לו להגיד. בלי ביקורת, בלי שיפוטיות. רק עם תמיכה, רגישות ואהבה. גם אני הייתי כמוהו, ממש הרגשתי את החוויה שלי שקראתי את זה. ודברים משתנים, בגיל בוגר יותר הייתי בן אדם אחר לגמרי. הייתי מאד חברותית (עם הרבה מאד חברים), פעילה, יוצאת המון, מתנדבת, עוסקת בתחביבים ועושה הכל. אבל בסוף הדברים האלה מהילדות חוזרים וצפים. לחוות את הרגשות האלה שוב בגיל מבוגר זה אסון ואני מקווה שהוא לא יגיע לזה. וזה תלוי בכם.ושלא תבינו, אני לא אומרת שההורים שלי היו גרועים. ממש לא. הם פשוט עשו הרבה טעויות. ונשמע שגם אתם. וכן, גם את נושא הטיקים אני מכירה מקרוב. זה מלווה אותי כל החיים. זה נכון שיש מקרים שזה עובר לבד ואין צורך בשום טיפול אבל זה תלוי באבחון. אצלי זה נגרם מתורשה ולכן זה לא עבר. כל אחד ונסיבותיו. אני באופן אישי הייתי רוצה שזה יטופל בילדות, אבל לי לא היה על מי לסמוך ושאוכל לשתף. אף אחד מעולם לא דיבר איתי על זה ושאל אותי. כולם חשבו שאני בסדר עם זה כי לא אמרתי כלום וחייתי חיים "רגילים". גם הכל עשו מעלי והכל הוחלט בשבילי כאילו לי אין מילה כי אני "רק ילדה" ולכן גם לא הייתי משתפת פעולה עם זה. אבל אם היו שואלים אותי ונותנים לי מקום להחליט בעצמי, הייתי רוצה לטפל בזה כמה שיותר מוקדם. אם זו הייתה אני הייתי רוצה שינהלו איתי שיחה אישית ב-4 עיניים. שיתנו לי תחושה של פתיחות ושיש לי על מי לסמוך. שישאלו אותי מה אני מרגישה עם זה, אם זה מפריע לי ואם הייתי רוצה לטפל בזה. אני באמת חושבת שזה נושא כ"כ רגיש וזו צריכה להיות אך ורק החלטה שלו מה לעשות. תנו לו להרגיש שאתם איתו, תציעו לו אם הוא רוצה רק ללכת לשמוע (בלי שום דבר מעבר אם לא ירצה), תציגו לו את האופציות והמידע ותנו לו להרגיש שהכח אצלו ושהוא יכול להחליט על עצמו. אין דבר שיעזור יותר מזה.(ואם יוחלט להתקדם עם זה ממליצה להגיע לנוירלוג ילדים שמומחה בהפרעות תנועה). אני לא יודעת אם קראתם את זה. רק יכולה לקוות. יש לכם ילד מקסים ותגידו תודה שזכיתם בו. לא כולם זוכים. ואם כן קראתם לכו עכשיו תחבקו אותו ותגידו לו שאתם אוהבים אותו. זה מה שחשוב