לא רוצה לעשות קקי, תוצאה של טראומה בילדות.

שלום, ביתי בת 3 כיום. לפני כשנה היא החלה להכריז בכאב שהיא צריכה לעשות קקי. הקקי היה יוצא בסדר גמור, רך. כעבור מספר חודשים היא החלה גם להתאפק. יום כן, יום לא, עד שהגענו לשבוע לא. אז כבר שמנו נר, ובסוף גם חוקן כי יותר מידי הצטבר, וכבר כמה פעמים שהנר לא עזר. היינו אצל כירורג ילדים והוא אמר שאין לה שום בעיה פיזית. מדובר בבעיה נפשית, כתוצאה מהטראומה שהיא חוותה בילדותה. ביתי נולדה עם מום בלב. בגיל חודש וחודשיים היא חוברה לזונדה עד גיל חמישה חודשים אז היא עברה ניתוח לתיקון המום הלבבי. האם ידוע לך על בעיה כזו, של בעיה שצצה כתוצאה מטראומה בעבר? מה יש לעשות? האם יש טיפולים אלטרנטיבים לבעיה זו? תודה נטע

שלום נטע, איני מכירה קשר ישיר בין מומי לב או ניתוחי לב לבין הפרעות הפרשה מהסוג שאת מתארת, אבל אני יכולה לחשוב על קשרים עקיפים אפשריים. כך, למשל - * אצל ילדים שחוו פרוצדורה פולשנית בילדות יכולה להתפתח הקשבה רבה יותר לאי נוחות גופנית או סבילות נמוכה לכאב. * אצל הורים לילדים שעברו פרוצדורה רפואית בילדות יכולה להתפתח חרדה המתגברת במצבי דחק ממקור גופני. חרדת ההורים מועברת אל הילד, המגיב מצידו באופן עוצמתי גם לגירוי מתון יחסית. * הורים שעברו חוויה של ניתוח מסכן חיים לילד, עלולים לפתח סוג של חספוס או אדישות כלפי מצבים 'קלים' בהרבה, מה שמשאיר את הילד רעב לתשומת לב, אותה הוא מנסה להשיג 'דרך הגוף'. * יש גישה המתייחסת להפרעות ההפרשה כאל משאלה של הילד לקשר 'מגעי' יותר עם אמו. מצבים מסכני-חיים בראשית החיים יכולים להשפיע על טיב הקשר אם-ילד בעיקר בשל רמות חרדה גבוהות. יכולים להיות, כמובן, הסברים רבים נוספים, ויכול להיות שבעיית הקקי כלל אינה קשורה לטראומה ההיא. כמו שאת רואה, יש לא מעט ילדים עם בעיה דומה, שלא עברו במכון הלב. לכן, אני מציעה לך להישאר רגועה, לסייע ככל האפשר בתזונה המעודדת יציאות רכות ובריבוי שתיה, ולנסות לתת פחות פוקוס לתהליכים שהטבע נוטה להסדיר מעצמו. מאחר ובגיל שלוש איני בטוחה שנכון לשלוח ילד לטיפול פסיכולוגי, הייתי ממליצה על סיוע ברמה הפרקטית (יציאות רכות), ובמידה והמצב נמשך או מחמיר, פניה להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. מאחלת לכם שכל צרותיכם יסתכמו בעצירות... :-)) ליאת