שריטה

ד"ר שמגר שלום! ראשית תודה רבה על תגובתך החמה, זה בהחלט שינוי מרענן בפורום כאן :) שנית, רציתי להתייעץ איתך ולשתף אותך במה שעברתי שמשפיע עלי משמעותית היום. ומאוד הייתי מייחלת לחזור למצב/ לתחושות הקודמות מאחר ואני אשמה ואחראית למה שעברתי. בזמנו, לפני כשלוש שנים לערך...עברתי סערת נפש שלכאורה היא בלתי מוסברת. אומנם עמדתי בפני שינויים ומתחים דרסטיים בחיי (אגב, אני בת 34) עבודה תובענית אם אנשים שלא היו בטובתי, עזיבת מקום העבודה שאהבתי את העשייה בה שהביאה לי המון סיפוק ותחושת ערך, רצון לעזוב את הטיפול הפסיכולוגי הכושל שעברתי בזמנו ועזיבה, חשיפה בפורום פסיכולוגי שהכניס אותי לפחדים וחרדות. למעשה הייתי בבהלה ותחושת איום וסכנה על חיי..ראיתי שכתבת כאן למשהי - שטראומה היא באה ממקור חיצוני אך, מה שאני עברתי..תחושה שרוצים ברעתי, תחושות קשות של פגיעה בי, תחושות נרדפות (פארנויה קלה) חרדה גבוהה ואינטנסיבית, תחושות קשות של רצון לברוח ואין לאן ...כל אלו הותירו בי משקעים כמו של טראומה נניח. זו היתה בעצם גלישה פסיכוטית שנמשכה זמן רב והיציאה ממנה גם לא היתה טובה..כי המחשבות המוזרות פסקו אך נותר הנתק (דפרסונליזציה, דראליזציה) ולמעשה רק לפני זמן מה, השתחררתי מהנתק. אבל כיום אני מרגישה עדיין קצת מוזר (לא באופן מחשבתי) אלא, כאילו היתה זו השפעה דרסטית על אישיותי, על הבטחון והדימוי העצמי וכיום אני לא מסוגלת להשתחרר או לחזור להרגיש חיונית, מלאת שמחת חיים, יוזמה. זה לא ממש דכאון אלא יותר תחושה של צמצום...ובעיקר התסריט הדימיוני שבניתי לי בזמנו בראש עדיין מלווה אותי ביום יום, בתחושות הקשות והמפחידות...בתחושות של חוסר אונים (נלמד) שקודם לכן, הרגשתי כ"כ קומפוטנטית, עם מסוגלות רבה, רצון להצליח, שמחת חיים ופלפל. איך אפשר לשכוח את החוויה הכה לא נעימה הזו שצובעת לי את העולם בצבעים אפורים וכבדים???? קרוב לשלוש שנים אני מהחוויה ועדיין אני חשה כאלו זה היה רק אתמול!!!!! אני לעיתים דרוכה למשמע טלפונים או בכלל התקלויות במצבים שונים שאותם אני מנסה למזער ולהמנע..אני עובדת חצי משרה ומיד רצה ושבה לבית הריק בסוף המשמרת. אני לא יכולה להתגבר על התקיפה שלכאורה היתה בראשי שזכור לי כאירוע טראומטי בו אני חסרת אונים שמחפשת מקור הרגעה ובכל פעם מחדש נכשלת. דבר נוסף הוא, שבכל הזמן הזה שעבר שבו עדיין הייתי במאין חרדה ונתק, דאגתי רבות אודות ליקויים אפשריים שיש להשתקם ע"י עשייה ואני רק ישבתי בבית. דבר קטנטן נוסף...לעיתים תכופות אם כי זה פחת - יש לי מאין זרמים חשמליים כאלו בצד האחורי של הראש. אני נוטלת סימבלטה 60 מ"ג + מירו 30 אשמח לשמוע את דעתך בעניין וכמו כן, מה עלי לעשות בשביל למזער את "השריטה"?והאם שככל שיעבור הזמן התחשות הטובות הקודמות יחזרו? כל טוב

הלה שלום, מספר שאלות הבהרה, ברשותך: האם היית בטיפול מקצועי לאחרונה? איזה סוגי טיפולים עברת (פסיכולוגים או תרופתיים)? כמה זמן נמשך כל טיפול? כיצד הגדירו המטפלים האחרונים את בעייתך? האם היו מספר הגדרות? האם אנשים קרובים לך מעירים על השינוי שחל בך, או שזו בעיקר תחושה סובייקטיבית שלך? אחרי ההתיחסויות אשמח להמשיך ולבחון את הבעיה.

בוקר טוב :-) קמתי הבוקר עם תחושה גדולה של חור/ חסר.... אני חושבת שהמשבר שלי מקבל תפנית של חיפוש אחר מימוש עצמי. מרגישה שהייתי הרבה מן לבד ומרגישה בחסרים...קמה בבוקר עם תחושה של חור ענק בתוכי , משהו ריק שמחפש להתמלא (מבחינתי זה כבר שינוי לטובה). אין הגדרות או אבחנות קליניות מלבד חרדה שהיתה ועדיין ככה מרגישה שהמשבר שעברתי השאיר אותי במאין חרדה כללית סתמית, השאיר בי חותם על כמה שאנחנו והחיים שבריריים ולמעשה בודדים. אני משערת שהמשבר הזה הוא מאין הזדמנות (משבר= הזדמנות בסינית) מחד, אני מקבלת כל הזמן חלומות של מה עלי לעשות על מנת לממש עצמי ומאידך, עדיין סוג הדכאון , חוסר הבטחון שנגרם בעקבות המשבר. ריקנות שמקשה על תחושת המלאות הנעימה שמדרבנת , חסרה לי. מרגישה כאילו מתחילה הכל מההתחלה, מאוד לבד, ללא כסף, עם משקל עודף, עם פגיעה כנראה נרקסיסטית שמתקשה לגבור עליה. איבדתי זה זמן רב את התחושות הטובות הקודמות..של מלאות, שביעות, סיפוק.. כאילו משהו בתוכי נאכל אולי אני מנסה כאן להיות יותר פלספנית ואופטימית אך בכל זאת כנראה וזה סוג של דכאון שלעולם לא יעבור. חסר ל הויטליות הרבה שהיתה לי, שקמתי אתה בבוקר עם חיוך ושביעות עצמית. האם ניתן לדעתך, להחזיר את התחושה הפנימית של המלאות אחרי משבר כה ארוך ומורכב? אני מרגישה שהכדורים הם רק המעטפת החיצונית..משהו בפנים התמוטט ונעלם אני רוצה ללמוד משהו..אך כל כך הרבה זמן אני רוצה ולא יודעת מה, לאן לפנות, מה הכיוון, לא יודעת להחליט!!! המשך יום נעים

הצלחת להעלות חיוך על פני :-) מזה זמן רב שלא נתקלתי בתחושת מסירות ואכפתיות אמיתית ומקצועית מצד פסיכיאטר , חן חן! דילגתי מעל שאלותך מאחר ולא חשתי אותן כרלוונטיות יותר על אף שנותרתי קצת אובססיבית :) בדבר ליקויים עקב הפסיכוזה מאחר והצלחת להרשים אותי , להלן תשובותיי: 1. כיום אני מטופלת ע"י עו"ס קלינית. 2. עברתי מספר טיפולים תרופתיים וכיום נותרתי עם אנטי דכאוניים. 3. המטפלים אינם טוענים לסכיזופרניה או כל מחלה נפשית אחרת מלבד חרדה ודכאון שהייתי נתונה בה. 3. הסובבים אינם חשים בשינויים. ובכל זאת (עכשיו לאובססיה שלי :) מאחר ולצערי, קראתי רבות אודות הפרעות ומחלות שמתקשרות לפסיכוזה, אני נוטה לשייך אלי דברים שמהן אני חוששת: ליקויים, דכאון כרוני, תחושת אובדן וכו'.. למשל, עכשיו שאני מתחילה לחוש בטוב , אני נוטה לנכס זאת להיפומאניה, אבל זה הכל תסמין של סטודנט שנה א' - מה שנקרא. בכל אופן, רב תודות לך ..אני רוצה לאמר בשיא הכנות שהותרת עלי רושם חזק לעומת עמיתך למקצוע. ועכשיו לקראת סיום אני רוצה לחתום באמת עכשיו וברצינות בדבר מה שארע לי לפני כשלוש שנים- ע"פ הלמידה שלי בנושא, היתה לי חרדה גבוהה עם מחשבות שווא של תכנים שיכים: רדיפה וגדלות אך הכל היה בהקשר לסיטואציה האינטנסיבית שהיתי בה, כלומר: לא היו דברים ביזארים וחריגים וכמו כן לא היו קולות , לא הזיות ולא שאר מטעמים. אלא רק מחשבות רדיפה בגדר ההגיון . כיום מצב רוחי עדיין לא משהו, אני עברתי שינוי עקב כך...ויתרתי על קריירה מזהירה והתפשרתי על משהו זוטר כעסוק, סביר להניח כי בטחוני ירד פלאים זאת ועוד שלא רכשתי חזרה את תחושת היציבות והבטחון בחיים עם תחושת שייכות (אני חיה בגפי). אני מאד הייתי מקווה לחזור להלה הקודמת שלא נפגעה נרקסיסטית ושתחזור להיות מלאה בויטליות ובשמחת חיים..מה שחסר עדיין. אשמח לשמוע את תגובותך ביי